הרפתקאות הצב-נחש

מזג אויר חורפי הגיע לאזורנו בסוף השבוע, ועימו אבן המיל השנייה בתוכנית הלא ריאלית לסתיו. הג'ינג'י הבריז בטענה ש"את המיילסטון שלו הוא הלך בהר כרבולת בשבת שעברה", סיבו יצא לרכב על אופניים בכרמל והחזק נשאר לעבוד כל השבת, לקראת מיילסטון משל עצמו. החמור ואנוכי לא אמרנו נואש, וגייסנו למשימה את ענרסקי, חניך לשעבר מהחוגים, שנודע ביכולת ההליכה שלו,  כמו גם בקולו הרועם.

בתשע התחלנו ללכת ממושב זנוח מזרחה, במעלה נחל המערה ובקצב מהיר. למערת התאומים לא נכנסנו, כי המטרה לא הייתה ביקור באתרים, אלא ללכת והרבה (וגם שכחנו לקחת פנסים). לא נכנסנו גם לעין ספלה (מעין שנובע בתוך מערה – מומלץ בחום) מאותן הסיבות ולאחר שעה ורבע חנינו בראש גבעת בית עיטאב, לארוחת בוקר. בראש הגבעה שרידי מבצר ותצפית היקפית יפה, וסביבה מבחר מעיינות ונקבות, ששווים ביקור נפרד. המשכנו צפון מזרחה, עברנו את בר גיורא, ונכנסנו לפארק בגין, המלא פריחה אביבית ועדרי עיזים (שאוכלות את הפריחה בכל פה). עצרנו לארוחה נוספת בעין קובי (קר מדי לטבילה, אבל עוד חודש זה יהיה קלאסי). משם גלשנו צפונה, לנחל רפאים והעבודות על תוואי הרכבת לירושלים (שבקצב הנוכחי יסתיימו סביב שנת 3000) וטיפסנו במעלה התלול לחרבת סעדים. אחרי מילוי מים ואכילת אננס מיובש (מישהו יודע אם זה באמת היה אננס במקור, או שזה פשוט סוכר טהור בצורת פרוסות אננס?) המשכנו מערבה , דרך הר שלמון ורכס שורק, כשהעננים הקודרים מאיימים בגשם. ירדנו דרך היער בחזרה לנחל רפאים, עד מפגשו עם נחל שורק, ושם באמת החל הגשם. אמונים על המשפט (שעיטר פעם את כותרת הבלוג הזה) "Some people walk in the rain, others just get wet" התחבאנו בין העצים עד יעבור זעם. הזעם עבר אחרי עשר דקות והמשכנו מערבה, לתחנת הרכבת (הישנה) של בר-גיורא. "עוד פוש אחרון וגמרנו" אמר מדריך מיתולוגי, אי אז בשנות השלושים, וידע מה הוא אומר. העפלנו בנחל קטלב היפהפה, רצנו את ספרינט הסיום המסורתי (טוב, קרטענו) וצנחנו ליד הדלפק של "בר בהר", לקפה הסיום.

מספרים: 32 ק"מ, 1500 מ' עליה, 1000 מ' ירידה, 9 וקצת שעות.

טוב שהבאנו: מפת סימון שבילים מס' 9, מצלמה, המון פירות יבשים, מתוקים ומלוחים (2.5-3 ק"ג ל 3 אנשים), מספיק פיתות, חומוס שהכינה אמא של ענרסקי, עמק ביס 26%.

לא טוב שהבאנו: גבנ"צ במקום נפוליון, בלון גז שלא מתאים לגזיה.

לא טוב שלא הבאנו: בלון גז שמתאים לגזיה, בנזיניה, פנסים, לויקופלסט (לאצבעות הרגליים).

בחודש הבא – אבן המיל הבאה (אם יהיה עם מי).

[התמונות פותחו, בפוסט נפרד]

יותר מהר, יותר מהר

גם בעבודה – לחץ קדימה. אין זמן לנוח על זרי הדפנה של קייט 0.5, אין זמן לספר סיפורי גבורה (מפוברקים) מהמילואים, צריך להמשיך לרוץ. קייט 0.6 משתלבת במאמץ הגדול יותר, בלוחות זמנים לחוצים ו(בינתיים) בהצלחה שמפתיעה גם את הפטרון שלה. אולי עוד ייצא משהו מאותה ילדה סוררת וחצופת-מבט. מאז הבליץ האחרון בעבודה שנרתמתי אליו ברצון עברו בודאי שנה וחצי (ואולי יותר?), וכיף לגלות שבמקום המתאים, עם האנשים הנכונים, הרצון מגיע מאליו. ואני מוכן להתוודות שפעם בכמה חודשים, כשאתה רואה את היעד לפניך, כיף לטחון קצת יותר מהרגיל.

יותר גבוה, יותר מהר

כתבתי כבר איפשהו שאני מאמין שאין זמן להתבוסס בתבוסות האתמול, וצריך לקום ולהתחיל לרוץ, לשקם את עצמך תוך כדי תנועה, ולהמשיך לנסות, גם אם זה מנוגד לנטייה הטבעית. ואכן, זה היה מנוגד לנטייה הטבעית שלי, ולמה שעשיתי בעבר. ובכל זאת התחלתי לרוץ. לא היה לי קל בהתחלה, אבל ככל שהמשכתי, ככל שעליתי – היה לי קשה פחות. אז עליתי, ועל כמה גבעות - מהר משציפיתי.

לא חשבתי שיש אבן מיל שאני צריך להגיע אליה, אבל כנראה שזה לא היה מדויק. הייתי צריך לחזור לעצמי. אותו עצמי מוכר וידוע, לא יותר טוב מאחרים, לא פחות טוב מאחרים, אבל היחיד האמיתי. וכשאגיע אליו (ואני מתקרב. הו כן, אני מרגיש קרוב אליו) אמשיך לרוץ. קדימה ולמעלה, תמיד קדימה ולמעלה.