הרפתקאות הצב-נחש

ביום שישי בבוקר זיו קבר את זלדה. לפני שבוע וחצי גילו שיש לה אי ספיקת כליות, ומאז מצבה רק הידרדר. מסתבר שלכלבים לא עושים דיאליזה, וגם לא משתילים כליה מתורם אלמוני. זיו החזיק אותה בחיים בדיוק מספיק בשביל להיפרד מכל האנשים שאהבה, ושאהבו אותה במשך כמעט שש-עשרה שנה, ואז העניק לה את החסד שבללכת מהחיים, בעודה בחיים. חסד, שאנו יודעים להעניק לחיות, אבל לא לבני אדם. ואולי חיות המחמד שלנו הן יותר מחיות? חלקן, אני חושב, יותר אנושיות מחלק מהאנשים.

אני מסתכל על זיו, ורואה את הצער, את הצער שלי לפני כמעט שנה וחצי, כשנאלצנו להרדים את שיקו. אני מסתכל על הדף ורואה את ההספד שכתבתי לשיקו. אחי-על-ארבע, שגדל איתי, שעבר איתי את שנות חיי המשמעותיות ביותר. עבר איתי את גיל ההתבגרות, ותמיד שמח לרדת איתי לוואדי באמצע הלילה, להכין תה על איזו גבעה ולהרהר במשמעות החיים אחרי פעולה בתנועה. עבר איתי את הצבא, את השמחה ואת העצב. היה מוכן להשתולל איתי כל היום, או לרדוף אחרי במבי לאורך קילומטרים ברמה מעל נחל אל-על – אבל ליד סבא פנחס היה רך כטלה.

מוות הוא חלק מהחיים. מוות של אנשים, כמו גם של אלו שחייהם מראש, קצרים יותר. והחיים נמשכים. נשארים הזיכרונות (כולם טובים) והשמחה, העצב, כמעט כולו, נעלם. זלדה - הזמן יעבור, וזיו יהיה בסדר. השארת אותו בידיים טובות. ויש לי רק בקשה אחת. כשאת בשדות הצייד הנצחיים, תחפשי את שיקו. את מכירה אותו – הוא יהיה עסוק בלהטריד עדר פרות שמימיות ממנוחתן, או להתפלש בנבלה של תן, או שיחפור את קו מאז'ינו של הכלבים. תמסרי לו דרישת שלום מאיתנו ותגידי לו שהכל בסדר. תודה.