הרפתקאות הצב-נחש

כשסבא וסבתא התיישבו על הגבעות המיוערות, אי אז בראשית שנות הארבעים, הם קיבלו מגרש של שני דונם, כמו כולם. בין עשרות המשפחות שהתאספו להפרחת השממה הפרטית שלהן, היו שתי קבוצות עיקריות: היקים והפולנים. השכנים של סבא וסבתא מצפון, מאיר ואורה, היו יקים. בדרכם היקית-סטריאוטיפית, הם היו חרוצים, מסודרים ונוקשים, שכנים טובים לכל הדעות.

אבל מה, מסתבר שבמאיר היה, כמו שנאמר על הרובוטריקים, "More than meets the eye". קטנוניות וצרות עין, קמצנות ועוד. יום בהיר אחד הוא הביא מודד שחישב מחדש את הגבול בין המגרשים, ובעקבות מדידותיו המדוקדקות, הזיז את הגדר 20 ס"מ פנימה, תוך שהוא רומס שני שיחי גרניום. כשכלבתם (שמסתבר שלא ירשה את עקרונות המוסר היקים) נכנסה להיריון בלתי רצוי וילדה גורים, מאיר מילא דלי במים, והטביע אותם בזה אחר זה. על מעשה זה העניקה לו סבתא את הכינוי "המן", שלפחות מבחינתנו, מלווה אותו עד עצם היום הזה. לפני 15 שנה שיפצה המועצה המקומית את אולם המופעים המקומי. מאיר, נגר מחונן, ייעץ להם לגבי בחירת ציפוי העץ לקיר האולם. למרבה ההפתעה לא נערך שום טקס לכבודו, להקת המחול המקומית לא חיברה לכבודו ריקוד הודיה, והוא לא קיבל מידי ראש המועצה את התואר "יקיר המועצה" ביום העצמאות הבא. מאיר לא איבד את עשתונותיו, הכין שלט הוקרה קטן (לעצמו), נטל פטיש ומסמרים ונעץ אותו בקיר האולם (שם הוא נמצא עד היום).

היום מאיר כבן שמונים, אולי שמונים ושתיים, ועוד כוחו במותניו. מבוקר עד ערב הוא מתכנן תוכניות בניה ופיתוח גרנדיוזיות, ומוציא אותן לפועל. כל אתר בניה, כל מקום בו סוללים כביש או מקימים מסלעה ברדיוס של קילומטר מביתו אינו בטוח. מוקדם בבוקר, או לפנות ערב, מאיר יופיע עם המריצה, ויעמיס עליה כמה דליי חול, ערימת זיפזיף, שק מלט או עשרות לבנים משתלבות, לשימושו ולהנאתו.

ואם יום אחד ישזפו עיניכם המשתאות קשיש הסוחב מריצה עמוסה בחומרי בניין, דוחף אותה במרץ במעלה הרחוב, עוצר רק כדי להעמיס אותה בעוד שק מלט לא-לו, דעו כי פגשתם את המן הרשע בפעולה, מין כוח טבע עתיק, שלא התחלה לו, ולא סוף.