הרפתקאות הצב-נחש

יש דיסקים שחייבים לקנות. לקנות, בניגוד למשל להורדה (בלתי חוקית?) מהרשת. כי הם מענגים אותך באופן כה מושלם, שמגיע לאומן, ולחברת התקליטים העושקת שלו, ולחנות התקליטים (העושקת לא פחות) ולכל מי שהיה בדרך בין מוחו הקודח לאוזניך הנצלות, לראות מזה תמורה. וגם כי מגיע לך שיהיה לך את הדיסק הזה, באופן המוחשי והמלא ביותר.

דיסק כזה שאתה קורע את עטיפת הצלופן עוד בדרך מהחנות לאוטו, ובאוטו, כשאתה פותח אותו אתה נבלע בחוברת ושוכח להכניס את הדיסק לנגן. וכשאתה סוף-סוף נזכר בדיסק ומנגן אותו, הוא לוקח אותך למקומות, לאיזה מסע, כמו שרק מוזיקה טובה יכולה.

אלבום האולפן הקודם של ג'והן פרושיאנטה, “To record only water for ten days” היה כזה בשבילי. פרושי (כפי שהחלטתי לקרוא לו) היה מעריץ שרוף של ה Red Hot Chilly Peppers ובגיל 17 החליף את הלל סלובק, גיטריסט הלהקה (שנולד בחיפה ומת ממנת יתר של הירואין). הוא ניגן ב Mother’s Milk וב Blood Sugar Sex Magic (כן, כן, זו הגיטרה שלו ב Give it away) עד שהדרדר להירואין בעצמו ועזב את הלהקה. אחרי שאיבד את שיניו (מסתבר שהירואין לא מומלץ ע"י התאחדות רופאי השיניים של קליפורניה) והוציא שני אלבומים בלתי קליטים (מתוכם יש לי משהו שנקרא Niandra LaDes and otherwise just a T-Shirt, שברגעים הברורים נשמע כמו חתול שמישהו מגרד על קרש כביסה) הוא נגמל, וחזר לפפרס, שבדיוק איבדו את הגיטריסט שלהם, דייב נבארו (מ Jane’s Addiction) לטובת (הפתעה הפתעה) התמכרות להירואין. הפפרס הוציאו את Californication וההמשך הרי הוא כתוב בספר דברי הימים למלכי הרוק. ב 2001 הוא הוציא את אלבום הסולו שהזכרתי למעלה, שעשה לי את כל מה שתיארתי.

לפני שנתיים הוא הציע למעריציו אלבום להורדה מהאתר שלו – From the sounds inside – מעין B-Sides של האלבום הקודם, ועכשיו הוא הוציא אלבום אולפן נוסף, Shadows collide with people. לא התאפקתי והורדתי אותו, שיהיה מה לשמוע עד שאני אגיע לחנות נורמלית. לא ארבה בתיאורים – תענוג (מהאזנה ראשונה נדמה לי שגם פרושי מתייסר פחות ומרשה לעצמו להתענג יותר). אין מנוס, אני אלך לקנות אותו.

נסעתי לרבנות, להעיד עבור הזורק-על-בזנ"טים ובח"ל (מצווה גדולה, ודאי תסכימו). כשחזרתי לאוטו גיליתי שנעלם לי הדיסק של פרושי, שהיה בתוכו. גם האוטו נעלם. לראשונה בחיי גררו לי את האוטו (להלן: שכר מצווה - מצווה). הזונות מעיריית ר"ג מחקו את הסימון האדום-צהוב מאבני השפה, סימנו מקומות חניה על הכביש, מעל הקווקווים הצהובים, נעצו אוטומט לממכר כרטיסי חניה במדרכה והחביאו פקח בחנות הסמוכה. מצאתי אותו אורב לקורבן הבא ושאלתי אותו אם גררו מכאן פוקוס בזמן האחרון. הוא ענה בתמימות שהוא לא ראה אבל ניאות לעלות מול הגורר במירס ולשאול אותו. "לא גררתי שום פורד חוץ מההוא שאתה נתת לו דו"ח קודם" הייתה התשובה. סיננתי קללה וצעדתי במרץ לחניון הגרירה הסמוך. מחר אני חוזר לזירת הפשע, לתעד את פשעי העיריה. מזמן לא ניהלתי מאבק ברשעויות – See you in court, motherfuckers.