הרפתקאות הצב-נחש

הזוגה זכתה לקידום בעבודה (מעתה יש לומר "זוגה בכירה"), ובלי קשר, יצאנו לבירה, בפאב האירי הקרוב למקום מגורינו. נהיה טרנדי למדיי בזמן האחרון, לפתוח פאבים איריים בארץ הקודש, אבל אם זה נגמר במקום נחמד לשתות בו, מה לנו כי נלין?

פאב טוב, וליתר דיוק בר טוב, נמדד אצלי בשלושה דברים: ברמנים ידידותיים וערניים, הדום לרגליים ומתלים לפאוץ'/תיק/מעיל/קפוצ'ון על הבר. ל Txakolin בברצלונה יש את שלושתם (וגם פינצ'וס מעולים) וגם לפאב הזה יש אותם. גינס וצ'ייסר, גינס וצ'ייסר (הזוגה שותה סמירנוף אייס. מה לעשות, גם רומא לא נכבשה ביום אחד), ואני נהיה רעב. מזמינים ארוחת פאב, ואני לא מצליח שלא להיזכר בארוחות הפאב בניו-זילנד. 8 דולר קיווי, לארוחה ופיינט, כיאה למדינה מתוקנת. למה אין אצלנו פאבים הפתוחים בצהריים, בהם אתה יכול לאכול ולשתות עם שכמותך, לפני שאתה שב לעבודה?

הייתי רוצה לטייל באירלנד, לאכול שפרד'ס פאי ולשתות ליטר גינס לצהריים, לנסוע בין מבשלות שיכר ואפרים ירוקים. כשהקודקוד והרס"פית היו באירלנד, באוגוסט 2002, אני הייתי במילואים בשכם. הקודקוד צלצל אליי, כשעוד הייתי באימון, ושאל מה נשמע. עניתי שהכל בסדר, ושאלתי מה קורה אצלם. הוא אמר שמצוין, מזג אויר קלאסי, 16 מעלות. אמרתי שגם אצלנו קלאסי, 35 מעלות בצל (ואין צל). שאלתי מה הוא עושה, והוא אמר שהוא אוכל ארוחת צהריים באיזה פאב בן 200 שנה, ולוגם גינס קר. אמרתי שגם אני שוכב על האפוד (אני יודע שאסור!) ולוגם מים חמים ממימיה עיסית (מה זה לעזאזל "מימיה עיסית"?? זה מה שכתוב ב 1008, אבל אף פעם לא שאלתי). שבוע אח"כ כבר הייתי בסביוני שכם, ושניה אחרי שהקודקוד צלצל ושאל אם הכל רגוע, התפוצץ מטען בן 40 ק"ג, 700 מ' מהמוצב. "מה זה?" הוא שאל. "מטען" עניתי לו, בעוד הסיור מבצע ארגז אש לכל הכיוונים. "ומה אלה היריות?" התעניין הקודקוד. "יריות" עניתי. "יורים, הכל רגוע". הקודקוד שמח לשמוע שהכל רגוע וסיימנו את השיחה.

הייתי רוצה לנסוע שוב לניו-זילנד. בכלל, אני רוצה לנסוע שוב, לשלושה, ארבעה חודשים, חצי שנה. לחזור לתרמיל, למפות, ללונלי פלאנט, לעשות שוב את מה שאני עושה כ"כ טוב. אני מאמין שאנחנו נהנים כשאנחנו עושים משהו שאנחנו טובים בו. אני טוב בלטייל. אולי בשנה הבאה.