אני מביט באגודל שמאל המחלים במהירות (כמעט קטעתי אותו בעת שהפרדתי זוג גרביים חדש עם אולר) ובחתך החדש ליד האצבע המורה (משכתי חתיכת סוזוקי סוויפט מתוך האוטו של זיו, שם היא החליטה להינעץ, משום מה) ונזכר בעוד סטריק של התקפי טמטום, בדומה לרשימת המופת הזו. הנה הוא לפניכם.
אהבל 1: עצמות
אני בסוף החלק הניוזילנדי של הטיול, מתאכסן בביתה של פיונה באוקלנד, עיר המפרשים. במקום לעלות לקומה השנייה בנחת, כמו בנאדם, אני גומא את המדרגות בזינוקים אדירים, ארבע-ארבע. בזינוק השלישי אני מפספס מדרגה ונוחת, עם הבוהן, על זו שמעליה. אאוץ'. עוד פעם סדק.
אהבל 2: עור
כבר באוסטרליה, הבוהן עוד כואבת, אבל אני מצליח לדחוק את הרגל לנעלי הטיול ויוצא לארבעה ימי טרק ב Namadgi National Park. בוקר היום האחרון, מכינים ארוחת בוקר ומפרקים את האוהל. באמצע פירוק האוהל, הקפה שמתבשל על הבנזיניה מתחיל לגלוש. לא מכין קפה מדופלם כמוני ייתן לזה לקרות, אז אני עוזב את האוהל, מזנק אל הקומקום ומוריד אותו מהאש. הבעיה? הקומקום עשוי אלומיניום והידית, גם היא מאלומיניום. אבל הקפה גולש, אין זמן לתפוס את הקומקום עם חולצה או גרב. התוצאה: 4 אצבעות כוויות.
אהבל 3: בשר
עשרה ימים אחר כך, 3 ימי טיול ג'יפים ב Fraser Island, אי החול הגדול בעולם. לילה ראשון, מקימים מאהל בין הדיונות. כל האוהלים, חוץ מאחד, מוקמים בקלות. לאחרון חסר אחד החיבורים בין פינת האוהל למוטות. "אתה ישראלי" בוהים בי שני הולנדים, אורוגוואית, וולשית ושוויצרית (וגם ישראלית אחת. מסוממת), "תאלתר לנו משהו". טוב, אז הישראלי יאלתר. רצועה מפה, סכין משם ו-הופ! אצבע שמאל משפריצה דם בטירוף, מחתך עד העצם. הישראלי סיים את הערב באילתור חבישה לוחצת בעודו מסנן "כוס האמא שלהם, גם בשואה לא עזרו לנו".
אהבל 4: דם
חמישה ימים אחר כך, ספארי צלילה ב Great Barrier Reef. מה יש בריף? כרישים. ומה כרישים מריחים מ 50 ק"מ? דם. ומה נוזל מהאצבע של קפוצ'ון? נכון. קופץ קפוצ'ון לבית המרקחת הקרוב וקונה גליל לויקופלסט. משפצר את האצבע טוב-טוב, ורק צריך לזכור להוריד אחרי כל צלילה, למנוע נמק.
את המסקנות, אם יש, אתם מוזמנים להסיק בעצמכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
