הרפתקאות הצב-נחש

(או, איך למדתי להפסיק לדאוג, ולאהוב את הפצצה האיראנית)

ט"ו באב, מתייצב בשמונה בבוקר במשרד, שילוב של החום וכוונה אופטימית לחתוך מוקדם (18:00?) הביתה, אולי נצא לציון חג האהבה. זורק שלום לחמור שנמצא במשרד כבר שעה (פרי האהבה שלו ושל האיילה לא ריחמה הלילה והשכימה אותם בחמש), מוזג קורנפלקס לקערית פלסטיק ומתיישב מאחורי המחשב, מדפדף בכותרות העיתונים לפני שאני צולל למבוך הבאגים, לקוחות מתוסכלים והישיבות הבלתי-נגמרות. אולמרט אמר ככה, בייניש ענתה אחרת, ברק הבריק ככה, עסאם מח'ול דואג לאיכות הסביבה (בנגב, או שמא בטהרן?), הבורסה מתחילה לצנוח.

כמה שעות, ועוד כמה שעות אחר-כך והשמש שוקעת. מבט לשעון – 20:00, רבאק! אני משרבט עוד אימייל, הודף עוד באג ורץ החוצה. הייתה פעם חנות פרחים ממול, נדמה לי, אבל מזמן לא הלכתי לשם, וגם אם היא עוד קיימת, למה שתישאר פתוחה בשעה כזו? חוצה את הכביש, מאתר את החנות, שדלתה פתוחה כדי סדק, ונרגע – בפנים כעשרה גברים חמורי סבר, מתייעצים עם מוכרות אדיבות. בוחר מהר זר, יוצא החוצה וכמעט מתנגש בניצן ואלינור. פגשנו אותם לראשונה בסנטיאגו דה צ'ילה ואף נהנינו מנרות החנוכה שלהם. הם היו הזוג הראשון שפגשנו בטיול שהיה גם בירח דבש, גם לחצי שנה, ולמרבה ההפתעה הם התחתנו בדיוק יומיים לפנינו. מחליפים חוויות מהשיבה לארץ ומסכימים שזה באמת קשה, קשה מדי, ואז אני מתנצל וחוזר בריצה לחניון.

אני נוסע את ארבע הדקות הביתה ונתקע בפקק בפתח הרחוב. מסתבר ששתי מכוניות נתקעו חמישה מטר מהבית, ופקקו את מבוך הרחובות החד-סטריים של האיזור. משטרת מרחב דן עושה כמיטב יכולתה לפתור את הסיבוך, מה ששולח אותי לסיבוב בן שלושים דקות נגד כיוון התנועה עד הגעתי לחניית הבניין, במרחק 100 מטר. זר ביד אחת ומפתחות ביד השניה אני קופץ במעלה המדרגות שלוש-שלוש, נזהר לא להחליק על הכפכפים הברזילאים הזולים. זוגתי שתחיה פותחת לי את הדלת וחיוך עולה על פניה למראה הפרחים. אני מובל פנימה, שם מחכה לי מתנת חג האהבה שלי (חולצה מכובדת לעבודה, עוד דוגמא לכך שגברים הם אולי רומנטיקנים בשקל אבל נשים הן פרקטיות). הכפכפכים עפים לפינת החדר, המזגן מהמהם, היום מתפוגג ואני נרגע. כבר לא נצא (בכל זאת, אמצע השבוע, 21:00, בחום הזה, בגילנו), נכין משהו קל פה ואולי נפתח את בקבוק הטליסקר, אבל מה זה משנה?

(ומאוחר יותר, לפני שדמדומי השינה אופפים אותי, אני מבין איך הפסקתי לדאוג והתחלתי לאהוב את הפצצה האירנית: התחתנתי איתה.)