הרפתקאות הצב-נחש

זה מכבר שבו הקודקוד והאשמאי ממסעם השלישי לארצה של משפחת חאן, ובציקלונם שלל סיפורים מופלאים. סיפורים על הרים מושלגים, על נהרות אדירים, שרשראות גבעות צבעוניות ומישורים הנמתחים הרחק מעבר לאופק. ובינות לאותם מיליון וחצי ק"מ רבועים, פזורים שניים וחצי מיליון אנשים (הארץ הדלילה ביותר בעולם, אלא אם אתם קוראים לאוטונומיה שהעניקה דנמרק לגרינלנד "מדינה"), וגם עליהם יש סיפורים.

סיפורים יש הרבה, ואולי כשהקודקוד יפתח בלוג הוא יספר אותם, אבל אני הקטן רק אספר בשמו, כי הילדים במונגוליה אינם בוכים. באחד הימים עברו הקודקוד והאשמאי ליד משפחה מונגולית על אופנוע. מאחור ישבה האם, מלפנים ישב האב, ובתווך ביניהם – ילדם, כבן שלוש או ארבע. האופנוע – אופנוע סיני ישן ומצ'וקמק (ללא ספק רגרסיה לעומת סוסי המלחמה של פרשי ג'ינג'יס חאן) – סירב להניע, ולכן ניסה האב להניעו שוב ושוב, תוך שהוא בועט בדוושת ההתנעה. עם כל בעיטה התנגש גבו של האב בפרצוף הילד, אך גם לאחר עשר או עשרים בעיטות, סירב הילד לבכות, כמצופה ממנו. ובטיסה פנימית באנטונוב 12 חורק ומט לנפול ישבו במטוס אם ובנה בן השלוש. האם ישבה מאחורי הקודקוד ואילו הילד לידו, בשקט מופתי. מיד לאחר ההמראה התירה האם את חגורת המושב של בנה, והוא לא המתין רגע, קפץ מהמושב, הסתובב עם הפנים אליו, השכיב את ראשו ונרדם, עד סוף הטיסה.

זה אולי ההסבר כיצד הצליחה אומה קטנה של נוודים להקים את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה.

ואיך אפשר לדבר על מונגוליה בלי להזכיר את הגר? הגר, אותו אוהל עשוי לבד (ולא יורטה כפי שקוראים לו בטעות לעיתים), בו חיה המשפחה המונגולית בחורף הקשה (מינוס 30 מעלות ורוחות של 100 קמ"ש ויותר) ובקיץ הקשה לא-פחות. אותו מפרקים בשעה וקצת ומרכיבים בשלוש? הקודקוד צילם, ואני מביא לכם את סיפורו של גר.

בונים את הגר

גם הילד עוזר (או לפחות לא מפריע)

סבתא בישלה דייסה (דייסה? מבשר סוסים??)

הגר מוכן

ומבפנים