סוף דצמבר 2001, השבוע האחרון של הפסו, ברצלונה.
אני עולה על האוטובוס משדה התעופה לעיר, מביט בבניינים מסביב ומחפש סימן לפלאסה קטלוניה. "מה אני הולך לעשות פה שבוע תמים?" אני חושב לעצמי. "אני הרי טיפוס של הרים, לא של ערים. אני אתחרפן פה. חבל שלא הבאתי ציוד חורף, הפירנאים לא רחוקים אבל מפוצצים שלג עכשיו".
שלוש-ארבע שעות אח"כ, כבר מצאתי את הפלאסה, מצאתי את הפנסיון שהזמנתי, עשיתי סיבוב ברמבלה ופגשתי את אלדו, ידידי המקסיקני מההימלאיה. עוד סיבוב במרכז ואנחנו חוזרים להוסטל, לאסוף את קובון (שהגיע בטיסה מאוחרת יותר). אחרי שהוא זורק את התרמיל אנחנו קופצים אל אלדו לדירה, הוא רוצה שנטעם משהו שהשותף שלו הביא מכפר מגוריהם של הוריו. אלדו פותח את המקרר ומוציא שקית ובתוכה גוש חום אדמדם. "מה זה?" אני שואל, ונענה "חמון סראנו". בערך דקה אח"כ קובון בולס חמון סראנו בכל פה. "אתה לא צמחוני?" אני תוהה. "לא בברצלונה". צודק.
אחרי שקיצצנו בגוש בכל פה, אלדו מציע שנלך לאכול. ולשתות. וכך הוא מגלה לנו את נפלאות הפינצ'וס. הטאפאס. פטאטאס בראוואס. פאייה ופאייה שחורה. סנגרייה. קאווה, סיידר וסיידר באסקי, צ'אקולין וסתם יין. ועוד קצת סנגרייה. אז נכון, ראינו מבנים של גאודי, ציורים של פיקאסו, תערוכה משגעת על מדרגות וחומות מתקופת הרומאים, אבל רוב הזמן אכלנו ושתינו. אני מעריך שהיינו מבושמים בדרגה זו או אחרת 70-80% מזמני העירות שלנו (ואין ספק שזו הדרך להעריך את גאודי באמת). והשבוע עבר בכיף, מסתבר שאפשר להעביר שבוע בעיר. אפילו בקלות.
אמצע ספטמבר 2007, תל אביב.
האוטו מסתובב בין הסמטאות, אני מביט בקדחתנות בכל הכיוונים, מחפש מקום חנייה פנוי. "למה לא נכנס כבר לאיזה חניון בתשלום?" אני שואל את קובון "לא חבל על הזמן והקנס?". הוא נוחר נחרת בוז ואומר "יש פה מלא חנייה, דקה סבלנות ונחנה. הזדקנת, אח שלי". אני נוחר בחזרה אבל משתתק אחרי דקה, כשהוא מוצא חנייה מדוגמת מעבר לפינה.
אנחנו עוברים בין מועדונים ופאבים ולבסוף נכנסים לקאווה-בר קטן. טועמים (בנדיבות) שני סוגי קאווה ובוחרים בקבוק, וגם מזמינים חמון (קובון עזב את הצמחונות גם בישראל), פטאטאס בראוואס ועוד כמה מנות להעסיק את הפה בין לגימה ללגימה ובין דיבור לדיבור. אנחנו מדברים על החיים, העבודה, המילואים וגם נזכרים באלדו וברכיבת אופניים לילית שגעונית (ושיכורה) בבארי גותיק.
הזמן עובר בכיף, והראש מבוסם בדיוק במידה הנעימה, זו שמבשרת ליל מנוחה ורק חמרמורת מינורית למחרת. ומסתבר, שעם מספיק קאווה טובה, ובעיקר עם החברה הנכונה, אפילו תל אביב יכולה להיות נסבלת מדי פעם.