כבר כתבתי על הנסיעה ההיא לג'מייקה-מאן, ובעיקר על הטיסות לשם ובחזרה. אפילו הבטחתי להוסיף על הנסיבות בהן נשקפה סכנה לרקטומו של הנשגב (שאותו אכנה מעתה "ביגפוט", על שם מידת נעליו המפלצתית, 52). ובכן, הבטחות יש לקיים.
(תקציר הפרקים הקודמים: קפוצ'ון וביגפוט טסים לג'מייקה. לאחר מס' שבועות מהנים באי הרגאיי, עשן הגנג'ה וה"soon come" הם עולים על טיסת אייר קנדה לישראל, דרך טורונטו. מעל טורונטו משתוללת סופת שלג והמטוס חג מעל העיר הנצורה וממתין לתורו לנחות)
ובכן, בשעה טובה ולאחר התנכרות ממושכת מצד הדיילות (מה כבר אמרתי? שככה התחיל "מת לחיות 2"?) נחתנו בטורונטו. מתורגלים אחרי 18 המעלות מתחת לאפס בטיסת ההלוך לבשנו סודר ונענו בעקבות שאר הנוסעים לבדיקת הדרכונים. שכן, יש לדעת, גם נוסעים במעבר בין טיסות בטורונטו, צריכים לעבור ביקורת דרכונים. בנוסף, עליהם לזהות את מטענם ולעבור ביקורת מכס. עד כאן – נוהל צפון אמריקאי סטנדרטי. אלא מאי? ביקורת המכס שעוברים הנוסעים השבים מג'מייקה הינה "יותר ממדגמית". כמה יותר? בינואר 2001 עברו כ-80 אחוז מהנוסעים ביקורת כזו.
ואנו ביניהם.
לא הוטרדנו מהביקורת. לא היה לנו מה להסתיר, היו לנו כמה שעות לבזבז בנמל וכמובן שעוד שרתה עלינו רוח הבטלה הראסטפרית. ברם, ברגע בו נכנס תרמילו של ביגפוט למכונת השיקוף, זמזם זמזם, אור אדום נדלק וקצין מכס נזעק. "בואו איתי" הוא אמר, "והביאו איתכם את התרמיל". לשאלתנו מה לעשות עם שאר התיקים הוא ענה "אל תדאגו, מה שיש לכם בתרמיל הזה, יש גם באחרים". לא הבנו למה הוא מתחכם אבל המשכנו איתו. הוא לקח אותנו לאולם גדול, בערך בגודל של היכל יד-אליהו, שבמרכזו עמדה שורה בת חמישים שולחנות בדיקה, ואנחנו נלקחנו אחר כבוד לשולחן מספר חמישים.
קצין המכס עטה כפפות לטקס על כפות ידיו (מהלך שזיכה את צלעותיו של ביגפוט בדקירה מהמרפק שלי, תוך שאני מסנן לו לעבור לר') והחל לפרק את התיק לגורמיו. הוא רוקן כל שקית וכל כיס, ודגם את תכולת מיכלי קצף הגילוח, השמפו והדאודורנט, מחזה ששעשע אותנו ביותר. בלי להגיד מילה, הוא הורה לנו להישאר ויצא מהאולם. לאחר כמה דקות הוא שב, נטל את דרכונינו ובחן אותם תוך שהוא מהנהן בראשו במרץ ומהמהם לעצמו בהסכמה. אנחנו העברנו את הזמן בזמזום הלהיט החדש מג'מייקה - "It wasn’t me" (עוד לא גילו אותו בגלגל"צ), ושוב – הוא החווה לנו להישאר ויצא מהאולם. בשובו, החל לשאול אותנו שאלות. במה אתם עוסקים בישראל, שמות מקומות העבודה שלכם, איפה ביקרתם בחו"ל – השאלון הסטנדרטי. הוא שרבט במחברתו את מה ששרבט, ועזב אותנו בשלישית.
בשובו הוא עבר לקו אישי יותר.
- השתמשתם בסמים בג'מייקה?
- לא.
- סחבתם עבור מישהו סמים?
- לא.
- מישהו שהיה אתכם, השתמש בסמים?
- לא (אתה נורמלי? ג'מייקה! בערך עשרה מיליון איש שהיו "איתנו" השתמשו בסמים).
- איפה הייתם בג'מייקה? במקום אחד?
- לא, הסתובבנו ברחבי האי.
בשלב הזה פקעה סבלנותי, ושאלתי אותו מה כל הסיפור, וכמה עוד הוא מתכנן להטריד אותנו. "מה הסיפור? אין סיפור. פשוט מצאנו על התיק הזה שרידי קוקאין" (שרידי מה??? תודה לאל שטסנו דרך טורונטו ולא דרך איסטנבול).
מסתבר, שבמכונות השיקוף החדשות משולב גם סניפר לגילוי סמים. המוכס שאל אותנו אם יש ברשותנו קבלות ממלונות בהם שהינו, מסעדות בהן אכלנו וכולי, ואנו – ילדים טובים ירושלים שכמונו – העברנו לו ערימת קבלות ויזה ששמרנו. הוא יצא מהאולם שוב, וחזר ובידיו שתי ערימות. "זו נקיה" אמר והחזיר לנו את הגדולה "ועל אלה יש עקבות קוקאין" הצביע על ערימה קטנה, שכולה קבלות מאכסניית Roots Bamboo בנגריל.
אחרי בירורים נוספים הוא שחרר אותנו לדרכנו (כנראה שבכל זאת נראינו מספיק ילדים טובים) והסביר לנו שאולי הדייר הקודם של חדרנו החזיק כמויות מסחריות של השלג הטרופי הזה. "לאיפה אתם טסים מכאן?" הוא התעניין. "ישראל? אל על? במקומכם הייתי שורף את התיק הזה" (באמת? ומה ביגפוט יעשה עם הסנפירים באורך מטר שלו? ינעל אותם לרגליו ויעלה ככה למטוס?). הלכנו לפאב של נמל התעופה להירגע עם בירה צוננת ועלינו לטיסה בזמן. הטיסה עברה ללא אירועים וגם במכס של נתב"ג עברנו ללא בעיה. רק בדרכי החוצה, לאסוף את האוטו מהחנייה, הפטרתי לאימו של ביגפוט "פעם אחרונה שאני נוסע לחו"ל עם הבן שלך סוחר הסמים הקשים", משאיר אותו עם הצורך להסביר.
הבטחה לפעם הבאה? אז אספר איך ביגפוט וקפוצ'ון פתחו ציר בסמטאות אוצ'ו ריוס, מה"קלאב הוטל" ועד לברגר קינג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
