הרפתקאות הצב-נחש

יצאנו לצוד מכונית חדשה לזוגה. בהיותי עובד היי-טק מושחת אני מחזיק ברכב ליסינג, ושוב נוכחתי לראות איזו מתנה זו. ב 29 שנותיי קניתי רכב בעצמי בדיוק פעמיים, שתיהן בניו זילנד, וגם אז זיינו אותי בחמישים אחוז מהמקרים (אני עוד אתפוס את בנקאי ההשקעות החלאה ההוא מאוקלנד. המאזדה הצהובה שלך הייתה במצב מצוין, יא חרא!). מכונית אמנם לא מצאנו, אבל מילאנו את המחברת בזנים השונים של מוכרי רכב.

סוכן המוסד

ע"פ המודעה, בעל הרכב המושלם לצרכים ולתקציב. כל התוספות, יד ראשונה, קילומטראז' נמוך. אלא מאי? הסלולרי של בעל המודעה מנותק. כנראה שחשוב למכור את המכונית בזמן, לפני שסלקום יסגרו לך את הקו.

המתחרטת

גם לה, כמו לסוכן המוסד, יש את הרכב המושלם. אלא שאפשר ממש לדבר איתה, ואף לבוא, לראות את המכונית ולבדוק אותה. אבל בערב, אחרי שקבעת איתה פגישה ליום המחרת, לבדיקה במוסך וקנייה, היא מצלצלת. "אה, נורא-נורא לא נעים לי מכם" היא אומרת בקולה המתחנחן. "טרטרתי אתכם עד רעננה והכל. פשוט, ההורים שלי החליטו שלא מתאים להם למכור עכשיו את האוטו". לא יכלו להחליט אם הם מוכרים את האוטו לפני ששמו מודעה?

הדפוק

פשוטו כמשמעו – האוטו דפוק מכל הכיוונים, עם תיקוני פחחות שנראים כאילו סנדלר ביצע, ועבודת צבע של ילד בגן עם טוש. משפט אופייני: "האוטו נוסע כמו בובה. וגם יש לו צריכת דלק מעולה".

הסוחר

שוכן במגרש, רצוי בנתניה. נוהל הצגת הרכב (שקיבל שלוש שכבות ווקס ופוליש) מתחיל בסיבוב מסביבו, נמשך בהרמת מכסה המנוע ונקטע באיבו ע"י צלצול אחד מארבעת הטלפונים הסלולרים שהוא חוגר. "איזה אוטו? שרייד? כן, יש לי פה אחת כזו, בובה של אוטו, במצב מצוין. רק שממש עכשיו יש פה זוג שרואה אותה, אני לא יכול להבטיח שהיא תישאר עוד חמש דקות". נו, באמת, אני יכול להבטיח לך שהיא תישאר פה עוד חמש דקות. בגלל תרגילים פתטיים כאלה השעו אותי מגן תמר.

הטמבל

-          אני יד שנייה.

-          אז למה כתוב ברישיון "בעלים קודמים: 02"?

-          נו, כי אני יד שנייה.

-          לא, אתה יד שלישית.

-          איך יד שלישית? הנה, כתוב שתיים, אמרת בעצמך!

-          בעלים קודמים שניים, כלומר אתה שלישי.

-          אני לא מכיר את החוק הזה. במדינת ישראל אחד זה אחד, שניים זה שניים ושלוש זה שלוש. לא? אני לא מכיר את החוק שאומר ששניים זה שלוש.

-          (בייאוש טוטאלי) הנה, תראה את הרישיון שלי. רואה? "בעלים קודמים: 00" זאת אומרת שאני יד ראשונה, ואתה – יד שלישית.

-          לא חוכמה! שלך זה רכב חברה!

שרייד יד שנייה, ק"מ נמוך, בהזדמנות מנוכל

בחור נחמד, אם כי קצת דברן, שגר ברחוב קטן בגבעתיים. האוטו חונה ליד הבית, במצב מצוין. גם הקילומטראז' נמוך, והוא אפילו מודה שכבר לקח את האוטו לבדיקה ושמצאו בו ממצאים שוליים, "אין לי מה לשקר לך, תאמין לי. ממילא תרצה גם אתה לבדוק אותו, וזה מה שימצאו". לוקחים את האוטו לבדיקה, ואכן אלו הממצאים, אחד לאחד. וגם במחיר הוא מוכן להוריד כמה מאות שקלים. אבל, כשאנחנו רוצים לסגור את העסקה, נפערים חורים בסיפור. "טוב, אז נלך לאסוף את רונן מפתח-תקווה". מי זה רונן, לעזאזל? "אמרתי לכם, זה הקרוב של אשתי שהרכב רשום עליו, שמכר לנו את האוטו." לא העברתם בעלות? אז זה יד שלישית, לא שניה. ואחר כך: "הוא לא עונה לי, אני אסע להביא אותו מהעבודה, תוציאו בינתיים כסף מהבנק". טוב, נוציא לך צ'ק בנקאי. "לא, עדיף מזומן, בנקאי לוקח 3 ימים לאישור". לא נכון, בודקים אותו במקום. "כן, אבל אני מעביר את הכסף לשני חשבונות, איך אני אפצל את הצ'ק הבנקאי?". אולי אתה בעצם סוחר, ומוכר את הרכב בשביל רונן? "מה? מה פתאום. אתם לא מאמינים לי?" לא. שלום ולא להתראות.

בסוף עוד נמצא מכונית. או שלא. אבל כדאי שכן. וכל זה אחרי שכבר שכחנו את האודיסיאה של מכירת הגרוטאה הישנה, שגם עלתה לנו בדמים. אבל, אנחנו חזקים, לא ניחת, לא נירא, ולא נרתע, עד שנמצא את מכונית החלומות לזוגת החלומות.

[והקודקוד אומר: אני – בסך הכל רציתי ג'יפ]