הרפתקאות הצב-נחש

לפני שבועיים, ההוא מהחדר של החמור נסע. חודשיים בצפון מערב ארה"ב, עם חברתו והאוהל. זיו, שרק חזר מנסיעת עסקים/הנאה בת שבוע בצפון אירופה, נוסע בשבוע הבא ל 20 יום בטנזניה. עוד בחור מהעבודה, שבילה שבועיים בכנס ובטיולים ברוקים הקנדיים ביולי, נוסע מחר לחודש וחצי בגלפאגוס ובפרו, ואחד אחר טס מחר לסרי-לנקה, לגלוש ולנמנם מתחת לענפי הדקל. שיא השיאים היה אמש, כשאבי-מה, חניכי לשעבר ב"חוגים", קפץ אליי לקבל טיפים לניו-זילנד. פתחתי אלבומים, נברתי בזכרוני המאובק ואף שלפתי את יומן המסע.

אני מפרגן לכולם, באמת, ושמח בשמחתם. אבל מה איתי? נכון, בשבוע הבא אני לובש קפוצ'ון מתחת למדים ויוצא לדהור בג'פ"ס פתוח במרחבי באלי"ש והסביבה (גודלי-נימלר, היר ווי קם). אבל אני רוצה יותר. רוצה הרים. ללכת ברגל. לבדוק את האוהל החדש. לנקות את הראש.

יהיו שיגידו "למה לך? די, גדלת, התבגרת, זקנת. עברת את הגיל. הגיע הזמן להירגע ולהתיישב בדעתך". אני יכול לסתור טענות אלו אחת לאחת, אבל אני לא אטרח. במקום זה, אביא את הציטוט שסוגר את יומן המסע ההוא.

We shall not cease from exploration

And the end to all our exploring

Will be to arrive where we started

And know the place for the first time

T.S. Eliot, ‘Little Gidding’