הרפתקאות הצב-נחש

אורי הגיע למחלקה שלנו באמצע הטירונות. אמרו שהוא נפל מ"שלדג", או משהו. זה נשמע לנו מוזר שהביאו אותו אלינו, ועוד יותר מוזר שגייסו אותו ל"שלדג". כשחשבנו על זה, נשמע לנו מוזר שגייסו אותו בכלל, אבל זו הייתה טירונות, אז לא היה לנו הרבה זמן לחשוב. לאורי היו ארבע רגליים.

באופן לא מפתיע, אורי הצטיין בכל מה שקשור בריצה, אבל כדי לפצות על זה, בבוחן בר-אור היה לו קשה מאוד עם עליות המתח. הוא גם היה צלף טוב, ובגלל שהמא"ג כבר היה תפוס (נתנו אותו למושון, שאמנם היה נמוך אבל חזק), אורי קיבל את האר פי ג'י. קשה להתחבר לאנשים בטירונות, אתה עייף מדי כמעט כל הזמן ושבוז בשאר הזמן, וממילא רוב החברויות במחלקה נוצרו אחר כך, בשבועות הניווטים ובתעסוקה המבצעית הראשונה, אבל היה קשה להתקרב לאורי בלי קשר. היה בו משהו מתנשא, משהו אליטיסטי, שלא עודד אנשים להתחבר אליו. המבטא שלו, כשכבר דיבר, היה מוזר (הייתה לו מין סמ"ך מוזרה, מאוד דומיננטית), כמו גם נטייתו לפורר מלפפונים בתוך קופסת הקוטג'.

ברגילה הראשונה (בסוף האימון המתקדם) יצאנו, כל הצוות, לרקוד ב"טרמינל", כי אייל הקיבוצניק אמר שיש לו קומבינה עם הדורמן ויכניסו אותנו בחינם. מה שהוא שכח להגיד, זה שכל הערסים ממגדל העמק אימצו את המקום, ומילאו אותו בהמוניהם. מה שקרה באותו ערב – כתוצאה מהשילוב בין ליטרי האלכוהול שנלגמו, ההורמונים באוויר וארבע הרגליים של אורי (שדווקא הפליא לרקוד!) - היה בלתי נמנע. לאחר שהתלחשו והצביעו לכיוונו של אורי במשך שעה, ניגש אליו אחד הערסים וניסה לשים לו רגל. זה כמובן, לא מעיד על חוכמה גדולה, בהתחשב בכך שנותרו לאורי עוד שתי רגליים לעמוד עליהן ואחת נוספת לבעוט את הערס לקצהו השני של אולם הריקודים.

בני החבורה של הנבעט, שרק חיכו לרגע זה, התנפלו על אורי. אמנם הוא לא היה החייל הפופולרי ביותר בצוות, אבל בכל זאת הוא היה בצוות – וכך תקפנו אותם בחזרה. לא היה להם סיכוי מראש –היתה להם עדיפות מספרית, אבל היינו אז בשיא כושרנו הגופני ומתואמים ללא צורך במילים (תוצאתו של שבוע לוחמה בשטח בנוי נמרץ במיוחד). ואורי – הוא התעלה מעל כולנו, בועט לארבעה כיוונים בו-זמנית, חובט בגולגלות ומשליך כוסות טקילה ריקות בדיוק מפליא, תוך שהוא צועק משהו שנשמע כמו "קליספרקליספרקלימרה".

לאחר חמש דקות הקרב הוכרע, האויב גרר את פצועיו החוצה וגם אנחנו החלטנו שהגיע הזמן לדלג לתא שטח אחר, לפני שיגיעו נציגי משטרת זבולון והעמקים. אייל אמר שיש אצלהם בקיבוץ פאב, איפה שהיה פעם לול, ושמגישים שם גולדסטאר מהחבית והוא יארגן לנו בייגלה חופשי, אז נסענו אליו. כטוב ליבנו בגולדסטאר שאלתי את אורי, חצי באקראי וחצי בזהירות, איך זה בעצם שיש לו ארבע רגליים, "אבל באמת-באמת, בלי שום כוונה להעליב". אורי נעץ בי מבט מתחת לגבותיו העבותות ולקח עוד שלוק מהגולדסטאר. הוא הוריד את הכוס הריקה לשולחן וסימן למלצרית חשופת-הכתף שהוא רוצה עוד חצי, ואז סיפר לנו איך נולד כתאומים סיאמים מחוברים במותן. "הרופאים לא נתנו לי סיכוי, אבל ההורים שלי התעקשו שאני אחיה, והתעקשו לגדל אותי כילד נורמלי. וכשהגעתי לגיל 18 היה לי ברור שאלך לצבא, כמו כולם".

כשחזרנו לבסיס, בסוף הרגילה, היה ברור שדברים השתנו. אורי לא נהפך להיות מלך הצוות, או משהו כזה, אבל הוא נכנס פנימה. בניווטים הוא התברבר כמו כולם, בתרח"ט הוא עבד על המח"ט בקשר ובמסע המסכם הוא הרכיב את אייל על הגב במשך עשרה ק"מ, אחרי שאייל נפל ונקע את הקרסול. מושון אפילו התחיל לפורר מלפפונים בתוך הקוטג' שלו.

בסוף המסלול הצוות התפרק. אני יצאתי לקורס מ"כים, ואחר כך חזרתי להדריך מחזור טירונים, ואילו אורי (וגם אייל ומושון, שנהיו חבריו הטובים) עלו לצוות סמלים ואיתו יצאו לתעסוקה. לא יצא לי לשתות איתם יותר, אבל שמעתי סיפורים על תגרה אחת בפסטיבל הבירה בת"א, ועוד אחת בהופעה של שלום חנוך.

ההודעה הגיעה אליי כשהייתי בבה"ד אחד, באמצע קורס קצינים. היינו זרוקים בשטח, מנהגים תרגילי חי"ר, והמג"ד הגיע אלינו בסופה שלו. הייתי בטוח שהוא סתם מתעלק על המחלקה שלנו, שלא נחשבה לטובה במיוחד, אבל אחרי שתי דקות הוא ועמי המ"מ קראו לי הצידה ואמרו שיש להם בשורה קשה. המג"ד לקח אותי בסופה שלו בחזרה לבסיס ודיבר על מארבים, ואיך הוא, כשהיה מ"מ צעיר, נתקל בחוליה בסבך של ברך הליטאני, איזה בלאגן היה שם, ואיך אין לך שליטה בכלום במצבים האלה. הגענו לבסיס, התקלחתי, עליתי על מדי א' ויצאתי לכביש לתפוס טרמפים צפונה. צחי שהיה המפק"צ שלנו במסלול אסף אותי עם הסונומה ממזנון ורדה בצומת מסמיה, והמשכנו בנסיעה בשקט.

רק כשהוא פנה בכביש מס' 1 מזרחה, לכיוון ירושלים, ולא מערבה, בכיוון תל אביב, התנערתי ושאלתי אותו "לאיפה אתה נוסע, ההלוויה לא בקרית שאול?". צחי ענה לי "איזו הלוויה בראשך? אנחנו נוסעים לנתב"ג, יהיה טקס בו יעמיסו את הארון למטוס". לא הבנתי "איזה מטוס? לאיפה מטיסים את הגופה של אורי?" צחי הביט בי, והסביר לי כמו לילד בגן. "ליוון, לחצי אי הפיליון. שם קוברים את כל הקנטאורים. וחוץ מזה, אתה חושב שהרבנים בארץ היו נותנים לקבור בקרית שאול כזה פגאן, שחגג עם דיוניסוס וכל החבר'ה?"

עוד על עלילות אוריתיון וכנופייתו אפשר לקרוא כאן.