הרפתקאות הצב-נחש

יום שני

שוב חם. יש נוהל חדש בבאלי"ש – כל חייל מתאמן חייב לעבור מטווח עם הנשק שחתם עליו. אנחנו חוזרים לבסיס, חותמים על מטווח ומתחילים לירות. לאחר כעשרים שניות נשמעות צעקותיו של שאדי, הקצין המקומי שחונך אותנו השבוע "חדל! חדל!". אני מוציא את העיניים מהכוונת, מחפש מסוק שנכנס לאיזור המטווח, גמל תועה או לפחות חייל שהחליט לחרבן מאחורי המטרות, ומשלא נמצא אף אחד מהם, אני ממשיך לירות, וכמוני עושים גם השאר. שאדי מתעקש להמשיך לצעוק (מזל ששמנו אטמים באוזניים) עד שכולם גומרים את המחסניות. אנחנו פורקים את הרובים ומנסים להבין על מה ולמה הוא החריד את יומנו השלו. "אסור לירות בלי קסדות" הוא גוער באמיר, הקצין שהעביר את המטווח. "בירי לאיפוס לא חייבים קסדות" מחזיר לו אמיר, שיודע הלכה או שתיים בנהלי הבטיחות (מי אמר כסת"ח) הצה"ליים. "איזה איפוס? אין לכם אפילו איפוסונים על המטרות" צועק שאדי. אני תמה אם בחתונות בכפר שלו, כשהוא יורה באוויר באוטומט כמו משוגע, הוא לובש קסדה, אבל מחליט שעדיף לי לנצל את הזמן בקניית עוד פחית קרה בשק"ם, לפני שאנחנו חוזרים לשמש הקופחת. כשאני יוצא מהמטווח, פוסעים אנשי המקצה השני אל קו היורים, קסדות בידיהם והבעה עגמומית על פניהם.

לילה שני

למודי ניסיון שלחנו את אריאל החובש למרפאה, לחתום על 10 ליטר של "אלתוש". מסתבר שהניסיון אינו מספיק, ולנגב יש הפתעות חדשות בשבילנו. הפעם חנינו בחורשת אשלים, מול הכניסה לרמת בקע. ירדתי מהשמירה ב 1:30, ובסביבות 3:00 התעוררתי לקול מטח גשם עז, המכה בשק"ש. "זה לא יכול להיות", פסקתי, והסתובבתי לצד השני. ב 4:00 התעוררתי עקב רטיבות מלוחה שמילאה את "כובע" השק"ש. פתחתי את העיניים וחטפתי מוחטה ענקית, היישר לעין ימין, מלוחה כמו מי ים. קפצתי החוצה כנשוך נחש, ורצתי ארבעה מטר. הגשם פסק באחת. חזרתי לעבר השק"ש והגשם התחדש. חזרתי אחורה והוא נפסק.

ללא המשאבים הקוגניטיביים לחקור את התופעה, גררתי את המזרון והשק"ש למקום בו עמדתי וחזרתי לישון. בבוקר נפתרה התעלומה: עצי האשל מפרישים מלח מעליהם. גבישי המלח סופחים את ערפילי הבוקר, עד קצה גבול יכולתם, ואז מטיחים גשם מלוח ארצה. בבוקר היו כל האזורים שמתחת לאשלים ספוגים, תוצאת שלוש שעות של גשם מלוח.