הרפתקאות הצב-נחש

יום שלישי

בדרום אין כל חדש. חם בנבטים-דרום, ואין אף פיסת צל. הקפוצ'ון מפקד על חצי פלוגה בתרגיל דו"צ נגד החצי השני, בפיקודו של יפתח הנוכל. אחרי סיום הקרב (בניצחון מוחץ, למי שתהה – על ציר בוקסר נערמו גוויותיהם של התוקפים, העופות הדורסים מנקרים קרניות מתוך ארובות העיניים) פונה אליי מש"קית הסיור שישבה כאיש צוות אחורי בג'יפ של הגור שלי.

-          אתה רוצה לדבר עכשיו, או אחר כך?

-          לדבר? על מה?

-          על נקודות לשיפור ונקודות לשימור.

-          על מה??? את רוצה לתת לי משוב?

-          כן, משוב, בדיוק.

-          יאללה, תרביצי.

-          (מסתכלת ימינה ושמאלה, על חיילי הצוות העסוקים בהכנת קפה) מה, כאן?

-          כן, כאן. אלא איפה? מה, את חושבת שאני מתבייש מהחיילים שלי? שאם תאמרי שלא השתמשתי מספיק בחוק האלפיות הם לא יכבדו אותי יותר? אצלנו בפלוגה אין סודות. יאללה, תשפכי.

הילדונת מוציאה מחברת ספירלה, ומתחילה להקריא נקודות שרשמה, בכתב יד עגלגל ובעטי "פיילוט" בשלושה צבעים שונים (מתי היא הספיקה?). אני מהנהן בנימוס ומחכה שתסיים (חם לי!). בסיום היא אומרת שאני לא חייב להסכים עם כל המשוב, ואני מודה לה על כך.  בעודי נוהג בג'יפ במהירות מסחררת, בחזרה אל הבסיס, אומר לי תומר, סמל הצוות שלי "אני לא מאמין, שילדה כזאת, שעוד לא נולדה כשאתה ואני הולכנו חטיבות שלמות לשדה הקרב, מעזה בכלל לבקר אותנו!". אני מהנהן ועוקף עוד טרקטור נהוג ע"י בדואי, מתיז אבנים בסיבוב.

לילה שלישי

חוזרים לישון בבאלי"ש. במפתיע, אין יתושים, אין גשם, ואין שום מכת טבע מסתורית אחרת. כדי לפצות על כך, יש לי רק שלוש שעות לישון ממילא.

 יום רביעי

צוות קפוצ'ון הנועז נבחר להיות צוות המפתח בתרגיל החטיבתי, ולשמש תצפית מוסקת מטעם הכוח הכחול. אחרי מסדר יציאה, התייצבות במנחת באלי"ש וצ'ק-אין מהיר, אנחנו מתיישבים בצד ומכינים קפה. אני מזועזע מסידורי הביטחון במנחת (כולנו הצלחנו להעלות נשק לטיסה!) ומחוסר העמידה בלוחות הזמנים. בשעה שבע (דהיינו איחור של חצי שעה) מופיע ממערב מסוק ינשוף ואנו עולים עליו. הקברניט עוז אשך-פלדה הזכור לטוב, מגולח למשעי ומדיף ניחוחות ג'ל ואפטר-שייב, מביט בביקורת על אנשי צוותו של קפוצ'ון, מטונפים, עייפים ועוטי זיפים, העולים למסוקו עמוסי ציוד רב, וממריא. באוויר, אחרי סיבובים בכל ואדי אפשרי בין צאלים ומשאבי-שדה, הוא מוציא מפה ומצביע על נקודה, ואומר לי "אני מוריד אתכם כאן". אני צועק לו שלא, לא טוב לי, רחוק מדי מהעמדה. "אז כאן" הוא מצביע על נקודה אחרת במפה. גם כאן לא טוב לי, יותר מדי סיכוי שהאויב האדום יזהה אותי וישמיד אותי לפני שאגיע לעמדה. אני מסמן לו במפה ואדי עמוק שמוליך לכיוון העמדה שלי, בצורה נסתרת, ואנחנו מסכימים על נחיתה באמצעו. המסוק צולל לקרקע כמו אבן, ואנחנו מזנקים החוצה, נלהבים כמו חיילים אמריקאיים בג'ונגלים של דרום-מזרח אסיה. ההזיה הנעימה נקטעת כשהמסוק מרסס אותנו בחול הנע במהירות הקרובה למהירות הקול (ושמא מהירות החול?). גם ברגע כתיבת שורות אלה אני מגלה מרבצי חול בנקבי גוף שלא ידעתי על קיומם.

הינשוף מתרחק ואנחנו מסדרים את הציוד. עמוסים לעייפה (2 מכשירי קשר, משקפת 80*15 + חצובה, מט"ל, דרורית, ערכת הסתוות, פק"ל קפה, פק"ל מים, אוכל) אנחנו משרכים את דרכנו בין הדיונות. ב 8:30 אנחנו חפורים ומוסווים בראש אחת הגבעות, וב-8:31 כבר ברור שהעתודה החטיבתית של האויב לא נמצאת איפה שהייתה אמורה להימצא. עד 11:00 הכוח האדום הושמד כבר פעמיים, והוחזר לחיים ע"י מנהלת התרגיל, אז השמש מרשה לעצמה לקפוח על ראשנו, ואנחנו מרשים לעצמנו לנמנם (יאללה, שהחטיבה תסתדר קצת בלעדינו). ב 11:30 הרוח ממוטטת עלינו את העמדה (חבל שהוצאתי 8 מוטות מערכת המבריא. היו יכולים לשמש אותנו) ואני מתעורר מפגיעת מצפן בראש. עד 12:30 מספיקים להכין עוד קפה, לגמור את כל המים ולהעביר שני דיווחים פיקטיביים למודיעין החטיבה (קיפלנו את המשקפת בציפייה דרוכה לסוף התרגיל). ב 13:00, סוף-סוף, כוחותינו מניפים את הדגל הכחול בפסגת גבעת חייל והג'פ"סים שלי, שהמתינו בצייתנות דרוכה בצומת טללים, אצים-רצים לחלץ אותי (טוב, האמת היא שהם חנו ליד העמדה מ-12:00. אבל ידעתי שהתרגיל עומד להיגמר, והיה לי חם!).

לא נותר אלא לנסוע חזרה לצאלים, לערוך ערב פלוגה בבריכה וללכת לישון, לילה ראשון נטול אירועים. ואחרי הזדכויות, תחקירים ושיחות סיכום, לחזור הביתה, לפשוט את המדים ולהתקלח.

עד הפעם הבאה.