למרות שאנו, הזקנים, ישנו באוהל והזריחה לא שינתה את מצבנו, עדיין היינו המשכימים הראשונים, בעוד הצעירים מכורבלים בשק"שיהם אחרי לילה קריר. בעטנו את שני העצלים החוצה, שייצאו לקושש עצים, לשפות קנקן תה ולהכין שקשוקה טריה. בין פרדסים ירוקים, בריכה כחולה ופרגים אדומים אכלנו והתארגנו לאיטנו, עד ליציאה אחרי 8:00.
השביל יצא דרומה על מורדות הר כרמים, על דרכים חקלאיות ובין מעיינות שמימיהם נתפסו לשימוש החקלאים המקומיים.
בשלב מסוים, אחרי פנייה לדרום-מערב, השביל חוצה שוב את "ציר הישובים" וממשיך במקביל אליו דרומה, דרך פאתיו של יער אודם. היער הוא אחד משני יערות הפארק הגדולים של רמת הגולן (השני הוא יער יהודיה). יער פארק מתאפיין בכך שהעצים גדלים בקבוצות שביניהן שטחים פתוחים בהם צומחים רק שיחים ועשבים, מעין תמונת ראי ליער צפוף ובו קרחות. בגולן עצי יער הפארק הם בעיקר אלוני תבור, שמגיעים לגדלים מרשימים.
מעט דרומה, ועדיין קרוב לקצהו המזרחי של יער, עולה השביל לתל אל-קצעה, מהתלים הקטנים והפחות-מוכרים של הרמה. השביל עבר בין אחו מנוקד עזים וקטעים סבוכים ובמהרה הגיע לראש התל, ובו בריכה נוספת.
מיהרנו לרבוץ, להכין קפה של בוקר ובעיקר להביט בנוף המשגע. אחת הדרכים לדעת שאתה בטרק אמיתי היא היכולת לשבת בראש הר ולעבור על כל המסלול שהלכת עד לכאן, קודם בעין ואח"כ עם האצבע.
למרות הרצון להתעצץ עוד, לא הייתה ברירה אלא לחזור ללכת, שכן החלטנו ללכת גם היום יותר מהמתוכנן כדי לקצר את היום השלישי לשעות בודדות. ירדנו מהתל מערבה ואז פנינו דרומה, בין מטעים פורחים, וטיפסנו אל הר אודם מצפון.
במזרח הצד הישראלי של רמת הגולן ישנם שני קווי תילים, שנמתחים פחות-או-יותר במקביל לגבול, מצפון לדרום. הקו הראשון (המזרחי) מתאפיין בתילים גדולים וקרובים זה-לזה בעוד הקו השני (המערבי) – תיליו בד"כ קטנים יותר והמרחק ביניהם גדול יותר. הר אודם הוא התל הצפוני ביותר בקו התילים השני.
בראש התל מוצב גדול. כשעברנו שם, שער המוצב היה פתוח אבל רוב הכניסות למוצב עצמו היו נעולות, ולא מצאנו מקום למלא מי שתייה. האופציה לרדת מהתל (ומהשביל) אל מושב אודם, רק כדי למלא מים (ואולי לתפוס איזה אייל בקרניו) לא נראתה לנו. במקום, נשענו על קוביית בטון שחסמה את הרוח, כרסמנו תפוח, צפינו על הנוף מדרום לנו וחישבנו את המשך צעדינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
