הרפתקאות הצב-נחש

אין גם נפש חיה, חוץ מהזבובים שעטים עליי, מטומטמים מהחום, אולי רוצים ללקק מעורי את הזיעה, אולי מחפשים מסתור מהשמש היוקדת, עד שאחד מהם נכנס לפי ונבלע בהתקף שיעול. איש אינו נראה מהמצוק הצפוני של מכתש רמון, וכל מערב המכתש קורן שמש, פרט להר ערוד והגבעות השחורות שמצפונו, כמו גושי פחם אדירי-מימדים.

בדרך להר עריף, פריזמות הבזלת בקניון הפריזמות רותחות עד כדי כך שהן כוות את הידיים שמנסות להיתמך בהן. לא זה הצל לנוח בו, ואנחנו ממשיכים עוד דרומה, מדי פעם לוגמים מים יקרים מהצינורית המטפטפת. הקיר הדרומי של המכתש גבוה פחות מקרוב, ובשעת צהריים לוהטת יש זמן לשבת בגומחה סלעית, שחומה נמוך בודאי בחמש מעלות מסביבתה.

בדרך להר עריף, פסגת הר עידו מלאה רוג'ומים שהותירו המטפסים להר. האבנים השטוחות, בערימות שלעיתים גובהן כגובה אדם, משוות למקום אוירה מסתורית, קמאית, כמין סטונהג' לעניים או קטע מסיפור של צור שיזף. אנחנו מוסיפים רוג'ום, שנראה כמו גמד פיסח ומוכה חום, וממהרים לרדת.

בדרך להר עריף, שיירות ג'יפים שועטות בנחל ערוד, ממהרות לברוח מהשטח טרם רדת החשיכה, אבל אין אף אחד בחניון הלילה. אורז מתבשל על מדורה עליזה, הקפה גולש על הגזיה והמקאלן מחליק בגרון. עם ירידת השמש מאחורי ההרים נהיה החום סביר, והמדבר עוד מצ'פר אותנו ברוח מערבית צוננת. שמיים מלאי כוכבים נפרשים מעלינו, ולאחר זמן מועט יוצא הירח במופע יחיד, שנמשך כמעט כל הלילה.

בדרך להר עריף, בשבע בבוקר כבר חום אימים. בבארות עודד מקיץ זוג חמוד משנתו, ותוך דקה נרקמת בינינו איזו חיבה של החוצים את המדבר. המדבר אינו עוין; הוא פשוט שם. הוא גם לא אדיש להולכים בו – מדי פעם ייגע בהם, במשב רוח קליל, בסלע חד או בלטאה קלה החוצה את השביל בריצה. המדבר פשוט שווה נפש, מקבל אליו את מי שמקבל אותו. יש עוד שלושה רכסים בינינו לפסגת ההר, כל אחד גבוה מקודמו. מערכת הגב של התרמיל זוכה לעוד כוונון, וממשיכים ללכת.

בדרך להר עריף, נולדים מתכונים חדשים. מוזלי ושוקו סויה בנחל קציעה, ארוחת בוקר של אלופים. ובמחסה זעיר מתחת לאיזה בולדר, ג'בטה עם חמאת בוטנים וטונה זוכה לכינוי "כריך המדבר". מהאוכף האחרון לפסגת הר עריף נותרו 300 מ' הליכה ו-70 מ' טיפוס, ודומה שהם לא נגמרים. אבל כמו שאנחנו אומרים תמיד, לכל עלייה דרוש מספר סופי של צעדים, עד שתגיע לפסגה, והר עריף אינו יוצא דופן לקביעה זו.

מפסגת הר עריף, כל הר הנגב המערבי נמצא על כף ידי. את המורד המזרחי מעטר מכתש קטן, חצוב בשיפוע אל צלע ההר, ואת המורד המערבי מעטרת כרבולת מחודדת, שפתו של מכתש שהיווצרותו נקטעה בעודה באיבה. מצפון אפשר לראות את הר עידו והר עודד, ומדרום קורץ אלינו הר כרכום. החום, כמות המים המצומצמת והקושי למצוא גורם שניתן לסמוך עליו שיטמין לנו מים, כולם מאלצים אותנו לוותר עליו הפעם, אבל אנחנו מבטיחים לשוב, כשמזג האוויר יתקרר.

בירידה מהר עריף, המים נגמרים, וכל צל של עיקול בוואדי מפתה אותי לשבת, לנוח, רק קצת. אבל החמור, רודן אכזר שכמוהו, גוער בי ומכריח אותי להמשיך, בהבטחות שווא על צל דמיוני בחניון נחל מעזר, ועל עשרות הג'יפים החולפים בסערה בדרכי העפר שלמטה, נושאי מים קרים וממוזגים. בקצה הנחל, רחוק משציפיתי, בעוד מחשבות הבירבור נישאות באוויר, עמד החניון ביתמותו. את פיסת הצל היחידה סיפק שיח שיטה נמוך ודליל, ואנו מיהרנו לנצלו. דרך העפר עמדה בשיממונה משך חמש-עשרה דקות תמימות, עד שהופיעו באופק שני ג'יפים שהיו צפויים להגיע רק בעוד שעה. שעתיים אחר כך כבר נמנמתי במושב האחורי, גופי מלא מחדש במים, וכרסי הומה קציצות ופשטידה, בדרך למצפה רמון. אבל המדבר הוסיף לסובב אותי, להכות אותי בסנוורים בשקיעותיו, לקרוא לי אל נקיקיו הצוננים. ואני, כמו כל מכור אמיתי, התחלתי לתכנן את הפעם הבאה.