הרפתקאות הצב-נחש

באחד מאמשים אלו, נסע הקפוצ'ון בשעת לילה מאוחרת ברחובות העיר, והנה הוא בשכונתו הישנה. גלי נוסטלגיה הציפו את תודעתו - החל מהמוכרת המסוממת במכבסה, דרך דוכן הפלאפל המשובח וכלה בכלבתם החביבה של השכנים. גם זכרונות מתוקים מדירתו הישנה (הידועה בכינוי החיבה שהעניק לה החמור – "החירבה") שבו ועלו. זכרונות של ניכוש עשבים בגינה הזעירה, זכרונות של ספר, קפה וסיגריה בחצר, זכרונות של הגשם חודר דרך החלון הרעוע ומציף את המיטה.

אבל מעל כולם ניצב הזיכרון של החזרה מהמילואים בסביוני-שכם-פיתוח, בקיץ 2002.

אחרי שבועיים קשים ורצופי אירועים של תו"סים ומארבים ביעדים אטרקטיביים כמו עיראק-בורין וכפר קליל חזרתי אל חורבתי האהובה, עייף ומטונף, נפשי משוועת למקלחת ארוכה ושינה בלתי מופרעת. ב 11:00 יצאתי ב"ספארי" מהר ברכה לתפוח, ומשם תפסתי טרמפ הביתה עם דני, חייל בפלוגה. אמיר, חבר מהפלוגה, שהחנה את מכוניתו ליד ביתי בתחילת המילואים, נסע איתי. ב 14:30 הגענו אליי, ובאופן לא מפתיע במיוחד, המכונית סירבה להניע, לאחר שננטשה לשבועיים. אמיר צלצל לממס"י, שהבטיחו להגיע תוך 3 שעות (!). טלפון נוסף לדני – וזה האחרון נטש את חיבוק אשתו וילדיו, וחזר עם כבלים. התנענו את המכונית של אמיר ושחררנו את דני, וכמובן שאחרי 2 דקות נכבתה הסרבנית. צלצלנו שוב לממס"י וחיכינו בסבלנות שעה לבואו של איש השירות. הוא בדק את מה שבדק והודיע לאמיר שהלך לו המצבר. עלות מצבר חדש – 550 ש"ח – נראתה לאמיר מוגזמת, והוא ביקש שרק יתניע שוב את הגרוטאה, ואנו ניסע לסניף "אוטו דיפו" הקרוב ונקנה מצבר חדש.

איש השירות התניע את הנבלה ונסע, ואנו נכנסנו לתוכה ושמנו פעמינו לסניף "אוטו דיפו". ברמזור הרביעי נכבתה החלאה. מיואשים ועייפים דחפנו אותה , לאורך צלעו של קניון איילון, דרך רחוב ששת הימים, אל החנות המיוחלת, בחום אוגוסט. אמיר נכנס פנימה, לבקש שישלחו עגלת התנעה, כדי להכניס את הכונפה פנימה, ואני נותרתי ברחוב לשמור על הטרנטה השחורה, שחלונות החשמל שלה למטה. "רק תמלא כרטיס לקוח" הבטיח לו מנהל הסניף, "ואני שולח מסוק, אם צריך, להביא את מכוניתך פנימה". אמיר לא התעצל ופתח כרטיס לקוח, ואז קיבל מספר ונאמר לו לחכות לתורו בסבלנות. "אנחנו חיילי מילואים", "חום בחוץ", "אבל הבטחת" – כל תחינותיו נפלו על אוזניים ערלות. אחרי 45 דקות סוף-סוף הגיע תורנו והוכנסנו פנימה, שם קנה אמיר מצבר שעלה – נכון מאוד – 550 ש"ח. ב 19:00 חזרתי לביתי, מוכן למקלחת המיוחלת.

פשטתי את המדים המיוזעים, פתחתי את המים ושפכתי כחצי ליטר שמפו על הקרקפת. במשך כחצי דקה התמסרתי לעונג המים הרותחים, ואז נשמע קול פיצוץ עז. מתורגל היטב בתרגולת מטענים, ירדתי לפזצט"א על הרצפה הרטובה וחיפשתי את מקור האש. איזו אש – מלמעלה ניתכו עליי סילונות מים רותחים מעורבים בקיטור. הסתערתי אל מחוץ לאמבטיה עירום, רטוב וכווי, ונערכתי להגנה היקפית ולהערכת מצב בחוץ. "המממ, כנראה שדוד המים החמים לא אהב להיות דלוק שלוש שעות, והתפוצץ".

בעודי מגיע למסקנה המבריקה הנ"ל, הזדחלו מים מהדוד המנופץ על הקיר, ולנגד עיניי המשתאות, נכנסו למתג ההפעלה של הדוד, וקיצרו את מערכת החשמל של הבית.

הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה לנסוע לתחנת הדלק הקרובה, למלא ג'ריקן בדלק, להצית את הבית ולרקוד סביב הלהבות בשירת "האש מטהרת היא" אדירה.

ואתם? איך הייתם נוהגים אתם?