הרפתקאות הצב-נחש

בנסיעתם של ביגפוט והקפוצ'ון אל מולדת הרגאיי היה יעד אחד שלא ניתן לוותר עליו – פסגת ה Blue Mountain, הידוע בפולי הקפה (מזן רובוסטה) המשובחים שגדלים על מורדותיו, כמו גם בהיותו ההר הגבוה ביותר באי ("ביום טוב רואים את קובה", בוב מארלי, 1965, אחרי ג'וינט משובח במיוחד). עזבנו את החופים מכוסי חול הזהב ושופעי אגוזי הקוקוס המלאים פינה קולדה של נגריל, ושמנו פעמינו מזרחה.

יצאנו מנגריל ברכבו של אמיליו הדפ"ר (שגם עליו עוד יסופר), חצינו את קינגסטון בסערה והתחלנו להעפיל בהרים, עד סוף הדרך הסלולה. ההעפלה לפסגה מתחילה בלודג' הרים שכוח-אל, אליו מגיע רק שביל 4X4 נידח. אלא מאי – בלודג' אין טלפון, וכדי שיידעו שם על בואנו וישלחו את הלנד רובר למטה, לאסוף אותנו, היינו צריכים להתקשר למספר בקינגסטון, שיודיע להם (איך? הרי אין להם טלפון? לג'ה הפתרונים). התקשרנו, ביקשנו איסוף מהכפר בבסיס ההר ונענינו בחיוב. "אז אתה מודיע להם?" "כן". "ומתי הם יבואו?" שאלנו. "Soon come" הייתה התשובה.

שעתיים אחר כך, אנחנו עדיין באותו כפר נידח. ניצלנו את המנוחה לקניית לחם, חמאה וביסקוויטים במכולת המקומית, וחזרנו אל תא הטלפון הציבורי. "עוד לא הגיע הלנד רובר. מתי אמרו לך שיבואו?" "This is Jamaica, mon, no problem. Soon come". עוד שעה חלפה, ועוד שיחת Soon come, והחלטנו, בהתקרב השקיעה, לעלות ללודג' בכוחות עצמנו. עצרנו לנד רובר נהוג בידי אחד הכפריים, ושאלנו אותו אם ייאות לקחת אותנו למעלה. "This is Jamaica, mon, no problem. 20 Dollars". אחרי מיקוח קצר העמסנו את התיקים לג'יפ ופתחנו בדהרה למעלה.

מדריך הלונלי פלאנט הסביר שלא רצוי לצאת לטיפוס ללא מדריך מקומי. הבעיה היא, שבצידו האחד של ההר נטועים מטעי קפה, אך בצידו האחר מטעי גאנג'ה. בעלי המטעים פיתחו פאראנויה מסויימת, והם רואים בכל אדם לבן המסתובב בשטחיהם סוכן בכיר של ה DEA האמריקאי. השביל לפסגה אינו מסומן, ובהליכה בג'ונגל לא מספיקה ההנחיה "לכו כל הזמן למעלה". לכן, בהגיענו ללודג', בשעת שקיעה, שאלנו את פקיד הקבלה אם יוכל לארגן לנו מדריך, לטיפוס להר עוד באותו לילה (האטרקציה המרכזית היא הצפייה בזריחה מהפסגה, וטיפוס 1000 המטרים לפסגה אמור לקחת בין ארבע לחמש שעות). "This is Jamaica, mon, no problem" היתה התשובה המקורית.

אחרי ארוחת הערב וכמה סבבי בירה, כמקובל, התעניינתי אצל פקיד הקבלה מתי יגיע המדריך, לקחת אותנו לדרך. "המדריך? הוא אמר שהוא לא יכול. קר ורטוב בחוץ, והוא מפחד להתקרר". אחרי שסיימתי לתמוה איך מתפרנס מדריך טיולים בעל רגישות לקור ורטיבות במקום כמו ה Blue Mountain, עברתי לתמוה מתי הוא תכנן לומר לנו שהמדריך לא יגיע, ואלו אלטרנטיבות יש לנו. אחרי שיחה קצרה הוא הציע לקחת אותנו בעצמו עד חצי הדרך, למקום משם יש רק שביל אחד, ואין סיכוי שנתבלבל (כל זאת, תמורת תשלום נאות). קבענו איתו שנצא ב 1:30, והלכנו לישון.

קמנו ב 1:15, התארגנו מהר ויצאנו ללובי, לחכות לבחור. שאלתי את ביגפוט, מתי לדעתו הוא יגיע, ונעניתי, איך לא, ב "Soon come". ב 1:30 עדיין לא היה לו סימן וזכר, הטלנו גורל ובחלקי נפלה משימת האימים לגרור את המנוול ממיטתו ומחיבוקה של הג'מייקנית השופעת שחלקה עימו את יצועו. ב 1:50 יצאנו, מלווים בג'מייקני טרוט העיניים ובכלבו נינג'ה. המסלול התחיל בהליכה בשביל 4X4 צר, בלב הג'ונגל, ולאחר כעשר דקות נעצר מדריכנו הנועז, החווה בידו כלפי ההר ואמר שמכאן נמשיך לבד. "מכאן נמשיך לבד? בשביל זה אנחנו משלמים לך?" המדריך משך בכתפיו, ופנה בחזרה אל הלודג'.

ביגפוט ואני הבטנו זה בזה. לא מכשולים פעוטים כחוסר מדריך, סוחרי סמים חמושים עד לשיניהם או הגשם (שהתחיל לטפטף בעוז) יפרידו בינינו לפסגה הנכספת. הבעיה היחידה היא שלא היה לנו מושג איפה נמצאת אותה פסגה, ומפה – אין. החלטנו להמשיך ללכת באותו כיוון, וברגע שנגיע לפיצול או כל התלבטות אחרת, כבר נסתדר איכשהו. המשכנו בהליכה, כשנינג'ה הכלב, רועה גרמני אציל שכמותו, נוטש את בעליו ובא איתנו. לאחר עשר דקות נוספות, נעמד נינג'ה בפתחו של שביל עיזים נסתר, בצד שמאל של הדרך, והביט בנו. ביגפוט (בעצמו בעלים גאה של רועה גרמניה משובחת) עצר את הליכתו, ואמר שלדעתו נינג'ה רוצה שניכנס לשביל. משכתי בכתפיי והלכנו אחרי הכלב, שבינתיים נראה המבוגר האחראי היחיד שפגשנו באותו יום ארוך.

לא ארבה בדברים – משך כל אותו לילה הלכנו בעקבות נינג'ה. בכל סיבוב חד של השביל הוא המתין לנו, בכל פיצול הראה לנו באיזה שביל לבחור. אם התעכב מי מאיתנו מאחור, היה נינג'ה נוטש את החוד ורץ אחורה, לראות מה מצבו של המעוכב. דרך צמחיית הג'ונגל הסבוכה, בגשם שהלך והתעצם, במשך 1000 מטר טיפוס ו 15 ק"מ הליכה הוליך אותנו חברנו הטוב ביותר. עד שניצבנו, בשש בבוקר, על הפסגה הגבוהה ביותר בג'מייקה.

הורדנו את התיקים בחבטה ארצה, הסדרנו את נשימתנו, והכרזנו שהגיע הזמן לארוחת בוקר. צירוף המילים בשפה הלא מוכרת נשמע מאוד מבטיח לכלב המקומי והוא התקדם אל עבר התיק הפתוח. בגאווה הוצאתי את כיכר הלחם והחמאה שרכשנו בכפר, ופרסתי מספר פרוסות עבות. ביגפוט מרח עליהן חמאה, ושנינו הכנסנו את הכריכים המאולתרים אל פינו ברעב גדול, של מי שהרוויח את הזכות לאכול.

... ופלטנו את הנגיסה בגועל אל הרצפה. הלחם הכפרי המשובח התברר כעוגת חנק מזן מקומי, בלתי אכיל בעליל. נינג'ה רחרח את העוגה המושטת אליו בחשדנות, ופנה ממנה בגועל, כאומר "בשביל זה לקחתי אותכם עד לפה? עדיף היה כבר להישאר למטה בלודג' הטחוב."

אה, וקובה? אי אפשר לראות אותה, כשכל פסגת ההר מכוסה ענן (אלא אם מדובר בענן עשן גאנג'ה).