רציתי לכתוב פוסט מתלהב על טיול בגליל. רציתי לכתוב על טיפוס במורד מפלים, להוסיף תמונות של קניוני גיר ולהתבייש בסיפורי ברבור בשבילים העולים לכיוון גילון.
אבל לא.
נסענו לנחל שגור וקניון שגור בשבת. מזמן לא טיילנו בגליל וגם מזג האויר היה מבטיח. קמנו מוקדם, התארגנו מהר והגענו לחניון גילון לפני העדרים, דבר שהיה אמור להבטיח מעבר מהיר בקניון, במקום להיתקע אחרי קבוצות איטיות. הכתפנו את התרמילים ויצאנו לדרך.
אני לא עדין נפש, וכבר התרגלתי שכל מסלול בארץ שמטיילים בו יותר מאשר משוגעים בודדים ו/או חוגי סיירות (להלן: משוגעים רבים) יהיה מלוכלך. אפילו שרדתי את "סלעי המסטיקים" הידועים לשמצה בג'ילבון וליד המפל הלבן בנחל אל-על. אבל לא הייתי מוכן לקניון שגור.
הקניון מלא פסולת. לא רק שקיות הבמבה, ניירות הטואלט ובקבוקי המים ה"רגילים", אלא גם, ובעיקר, פסולת שמקורה אינו מטיילים. דומה שכל הזבל ופסולת הבניין של הכפרים הסמוכים – מסמרטוטים, דרך ברזלי זיון לבטון וכלה בכיסאות פלסטיק ישנים – מצאה את דרכה לנוף, שבימים יפים יותר, היה אחת פינות החמד המקסימות בחבל ארץ מקסים.
גם הבריכות בנחל מטונפות ומצחינות, אבל אותן, אני מקווה, ישטפו וינקו גשמי החורף. הבריכה שמתחת למפל הגדול, באמצע הקניון העליון, הייתה כה מטונפת, עד שצבעה הפך שחור, מה שכנראה מעיד על זיהום מעשה ידי אדם (בניגוד לירוק הטבעי). מכיוון שלא מצאנו דרך לעקוף אותה, בניגוד לקודמותיה, שבנו על עקבותינו במעלה הקניון, בעוד שלושה שפני סלע נועצים בנו מבט אטום.
זה לא פוסט מחאה, ואני לא מתכוון להחוות באצבעי לשום כיוון. קצת ונטילציה, ונמשיך הלאה. פוסט מתלהב, ותמונות ראשונות מהמצלמה החדשה – בפעם אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
