הרפתקאות הצב-נחש

מתחת להר פנינו מזרחה והלכנו בתוך איזור חקלאי אל בוקעתא. בוקעתא היא הדרומית מארבעת הכפרים הדרוזים בגולן, ובניגוד לתקוותינו למלא בה מים, החנויות היו סגורות ורק מעט אנשים נראו ברחוב, תוצאה של יום העצמאות הסורי שצויין באותו היום. למרות ההודעות בפורומים השונים, על עוינות מצד תושבים בכפר ומחיקת סימונים בתחומו לא נתקלנו בשום דבר כזה וטווח היחס שנתקלנו בו נע בין סקרנות קלה לאדישות. במטעים בצידו המזרחי של תל שעיפרי נכנענו לתחינותיו של החמור ("כבר רבע לשתים-עשרה ועוד לא אכלתי צהריים!") ועצרנו לכרסום פירות יבשים, תוך הבטחות לארוחת צהריים באיזור החרמונית. פנינו דרומה ונכנסנו לראשונה לאיזור המערכת – האיזור שממזרח לקו התילים הראשון וממערב לגדר הגבול עם סוריה, איזור שהטיולים בו נדירים אבל נפוצים בו מוצבים ושדות מוקשים. היה מרענן להסתכל על הנוף שהכרתי מסיורי קו ותוכניות אופרטיביות דרך עיני מטייל. מעט מדרום לתל השתרעה חורשת עצי מחט גדולה, ששפעה חניכי נוע"ל בטיול פסח והציעה פינות מעולות לפיקניק או מנוחה, אבל אנחנו המשכנו דרומה, נאמנים לתוכנית.

מלפנים התנשאה החרמונית, אשתו של החרמון ע"פ המסורת הדרוזית (ע"פ אותה מסורת, ברכת רם השוכנת ביניהם היא עין כחולה שנועדה לעזור לחרמון לפקוח עין על אשתו. אין אמון באיזור המערכת). השביל חבר לכביש הנוסע דרומה על המורדות המזרחיים של ההר והמשיך איתו.

עברנו למלוא אורך החרמונית, עד שבסביבות אחת הגענו לאנדרטת עֹז 77 ואתר הזכרון של קרבות עמק הבכא. אחרי תצפית לעמק וזיהוי קו הרמפות הישן, עברנו לקיום ההבטחה לחמור, ופרשנו את האוכל שקנינו אמש במסעדה. למרבה הצער, הבצל והמלפפונים היו מרים, ורק הטחינה שארגן השף אבימה הצילה במשהו את המצב הקולינרי.

לגבי השירותים שמציע האתר למטייל – פרט לשולחנות פיקניק וצל (לא ביחד) אין כאלו (תרתי משמע). ביתן השירותים, שמימיו אינם ראויים לשתייה נעול ממילא, ואין כאן מקורות מים. רק מדריך בני עקיבא (כל תנועות הנוער היו בגולן באותו יום, כך נראה) שהתלהב מאנשים שהולכים את שביל הגולן נידב לנו בקבוק מים עודף שהיה לו. ארזנו והמשכנו עם השביל דרומה, אל תוך עמק הבכא, בין שדות מוקשים ותעלות נ"ט שהתמלאו מים זורמים. רק תנינים חסרו להשלמת המכשול המורכב-מורכב.

העמק לא הצדיק את שמו, בהיותו ירוק ומלא חקלאות – עצי דובדבן, תפוח ומטעי גרגרי יער. בין החורשות והמעיינות רעו בנחת פרות ועדרי סוסים רצו חופשיים, כשמדרום מתנשא הר בנטל. ההחלטה להיכנע לחמור ולאכול הוכחה שוב כשגויה, כששעה קלה אחרי שיצאנו מאתר עז 77 עברנו ליד מבנה גדול בין המטעים. בחצר המבנה עסקה משפחה גדולה וידידותית במה שנראה כמנגל משובח להפליא, ולי באופן אישי הם לא נראו כאנשים קרים שיעמדו בפני מבטו מלא התחנונים של חמור מגודל ומזה-רעב. שוין.

מעט אחרי עין חוואר שברנו לדרום מערב, ובסביבות שלוש חצינו שוב את ציר היישובים לא רחוק מצומת בראון ונכנסנו לשמורת בריכת באב אל הווא (בריכת בראון). כאן היה הזמן לברבור היומי (איך אפשר להתברבר על שביל מסומן??? אם רוצים מספיק, ורצים מספיק, אפשר), אבל אחרי שחזרנו על עקבותינו ומצאנו את השביל, מצאנו את עצמנו הולכים בין בריכת בראון למאגר בנטל, וההשוואות לשווייץ התחילו. חיכו לנו עוד שעה וחצי במסלול, אבל את הסוף – האוכף בין הר בנטל לגבעה 1010 מצפון לו – אפשר כבר היה לראות.

אחרי עוד מנוחה קלה מדרום למאגר בנטל, עלינו את העלייה האחרונה להיום, אל האוכף הנ"ל. ליד השער האחורי של קיבוץ מרום גולן יש רחבה גדולה עם נוף נהדר שאפשר להקים בה מחנה, אבל היינו צריכים לעבור בסופרמרקט בקיבוץ וקיווינו שאולי איזה קיבוצניק מורעל יזמין אותנו אל חצרו. הסופר בקיבוץ משובח וגדול, ופתוח עד 19:00 לפחות (מאוד פרקטי להולכים). אני נשארתי לשמור על התרמילים ולעשות עיניים למקומיים (בחוסר הצלחה בולט) ושאר חברי המשלחת נכנסו פנימה וחזרו עמוסי כל-טוב. השתרענו על הדשא המרכזי עם במבה ובירות, מתנה על שהלכנו כל-כך יפה היום, לפני שנדרשנו לסוגיית המחנה. מכיוון שאף אחד לא התנדב לארח אותנו, יצאנו לסרוק את האיזור (בחוסר רצון לחזור לרחבה השוממה מחוץ לגדר). בדרך לאיזור המלאכה של הקיבוץ יש חורשה מושלמת, מוקפת שלטי איסור מאיימים על הדלקת אש ו/או חנייה. ויתרנו עליה ולבסוף התמקמנו בחורשה אלמונית ומרוחקת במקצת מבתי מגורים, על הכביש ההיקפי בצידו הצפוני של הקיבוץ. 

אחרי שלבשנו את בגדינו החמים בישלנו את ארוחת הערב ותכננו את המסלול למחר. השמש שקעה על הקיבוץ ועל היום השני של שביל הגולן.

למרות שאנו, הזקנים, ישנו באוהל והזריחה לא שינתה את מצבנו, עדיין היינו המשכימים הראשונים, בעוד הצעירים מכורבלים בשק"שיהם אחרי לילה קריר. בעטנו את שני העצלים החוצה, שייצאו לקושש עצים, לשפות קנקן תה ולהכין שקשוקה טריה. בין פרדסים ירוקים, בריכה כחולה ופרגים אדומים אכלנו והתארגנו לאיטנו, עד ליציאה אחרי 8:00.

השביל יצא דרומה על מורדות הר כרמים, על דרכים חקלאיות ובין מעיינות שמימיהם נתפסו לשימוש החקלאים המקומיים.

בשלב מסוים, אחרי פנייה לדרום-מערב, השביל חוצה שוב את "ציר הישובים" וממשיך במקביל אליו דרומה, דרך פאתיו של יער אודם. היער הוא אחד משני יערות הפארק הגדולים של רמת הגולן (השני הוא יער יהודיה). יער פארק מתאפיין בכך שהעצים גדלים בקבוצות שביניהן שטחים פתוחים בהם צומחים רק שיחים ועשבים, מעין תמונת ראי ליער צפוף ובו קרחות. בגולן עצי יער הפארק הם בעיקר אלוני תבור, שמגיעים לגדלים מרשימים.

מעט דרומה, ועדיין קרוב לקצהו המזרחי של יער, עולה השביל לתל אל-קצעה, מהתלים הקטנים והפחות-מוכרים של הרמה. השביל עבר בין אחו מנוקד עזים וקטעים סבוכים ובמהרה הגיע לראש התל, ובו בריכה נוספת.

מיהרנו לרבוץ, להכין קפה של בוקר ובעיקר להביט בנוף המשגע. אחת הדרכים לדעת שאתה בטרק אמיתי היא היכולת לשבת בראש הר ולעבור על כל המסלול שהלכת עד לכאן, קודם בעין ואח"כ עם האצבע.

למרות הרצון להתעצץ עוד, לא הייתה ברירה אלא לחזור ללכת, שכן החלטנו ללכת גם היום יותר מהמתוכנן כדי לקצר את היום השלישי לשעות בודדות. ירדנו מהתל מערבה ואז פנינו דרומה, בין מטעים פורחים, וטיפסנו אל הר אודם מצפון.

במזרח הצד הישראלי של רמת הגולן ישנם שני קווי תילים, שנמתחים פחות-או-יותר במקביל לגבול, מצפון לדרום. הקו הראשון (המזרחי) מתאפיין בתילים גדולים וקרובים זה-לזה בעוד הקו השני (המערבי) – תיליו בד"כ קטנים יותר והמרחק ביניהם גדול יותר. הר אודם הוא התל הצפוני ביותר בקו התילים השני.

בראש התל מוצב גדול. כשעברנו שם, שער המוצב היה פתוח אבל רוב הכניסות למוצב עצמו היו נעולות, ולא מצאנו מקום למלא מי שתייה. האופציה לרדת מהתל (ומהשביל) אל מושב אודם, רק כדי למלא מים (ואולי לתפוס איזה אייל בקרניו) לא נראתה לנו. במקום, נשענו על קוביית בטון שחסמה את הרוח, כרסמנו תפוח, צפינו על הנוף מדרום לנו וחישבנו את המשך צעדינו.