הרפתקאות הצב-נחש

(בהמשך לזה)

לקחתי אמש את שני ילדיי הגדולים לטקס יום הזכרון בישוב. פעם שניה של דורה ופעם ראשונה של דייגו.

דייגו דווקא שר את "התקווה" בקול גדול. אולי יש לנו תקווה.

• אחרי צפייה בכמה ניצולות שואה בסרטים כאלה ואחרים, הבנתי פתאום, שאני מתגעגע לסבתות שלי. לקול שלהן, לאינטונציה, למבטא, לסוודרים, לריח, לדירות, לאוכל. מתגעגע לעולם שהילדים שלי כבר לא יחוו.
• הייתי אתמול בטקס יום השואה בבית הספר של בתי הבכורה. היא הופיעה כחלק ממקהלת בית הספר, ושרה כסולנית בשיר אחד. ולא סתם - באידיש. לא האמנתי לגלות כמה זה מרגש אותי.
• רוב הילדים (והמורים, והאורחים) משפילים מבט בצפירה. כאילו אנחנו מחנכים את ילדינו להתבייש בצפירה. הביטו קדימה! אפשר להרהר בזוועות השואה גם עם עיניים קדימה.
• רוב הילדים (והמורים, והאורחים) לוחשים את "התקווה" משל היתה זו תפילה שאינם בטוחים במילותיה. במה אתם מתביישים? שרתי בקול גדול, וכמעט הרגשתי לבד.
• כל ערב, כשאני הולך לישון, אני עובר בין הילדים, מוודא שהם מכוסים, מלטף, מנשק. אבל ביום השואה, זה נעשה בהתכוונות יותר גדולה.

6.65 ק״מ ריצה, מהבית לשטח וחזרה הביתה. 

בתחילה בין שדות חיטה, שנקצרו לא מכבר. אחר כך - כוורות. אז כרמים. 

מערבה למטעי הבננות, ודרומה אל שני שדות תות-שדה (והריח המטורף). 

וממש בסוף - משוכות פטל. ולא אשכח את העש חסר המזל שבלעתי (וכמעט הקאתי). 

אין מה לומר, אני גר בארץ זבת חלב ודבש.