הרפתקאות הצב-נחש

לכבוד יום הולדתו הרביעי, קיבל דייגו מאחת מהדודות את כלי המשחית הבא:

למי שלא מכיר את הז'אנר, מדובר באקדח תלת-קני היורה קליעי גומאויר במהירות המתקרבת למהירות הקול. מכיוון שהכתובת היתה על הקיר (תינוקת בת 9 חודשים + ירי execution style = מיון + ד"ר יצחק קדמן) נאסר על דייגו לירות בתוך הבית.

אימו של הדרדק חשה שלא הוגן שהנ"ל יכול לירות רק ביבש, וכך, בביקורנו הבא בגן המשחקים היא הציעה לו להביא עמו את האקדוח. כשהגענו לגן הוא שאל אם הוא יכול לירות, נענה ב"כן" והחל לרסס לכל עבר.

שם הקפוצ'ון את נפשו בכפו ורץ אל זירת האירוע, תוך שהוא מסנן לעבר אשתו "רואים שהיית בחיל האוויר ולא בצבא", צועק "חדל" ועם התרוקנות המחסנית נאבק בדייגו והשתלט על הנשק. "בוא ונלמד קצת הוראות בטיחות, חמוד שלי" אמר, ואף סימן קו יורים בקצה הגן, אך לשווא. נשק דרוך שב והופנה אחורה, משפכי בטיחות נחצו שוב ושוב ו-60 מעלות רק ייצגו את טמפרטורת הראש של קפוצ'ון.

לבסוף אמר הקפוצ'ון נואש, ומכיוון שחש שלא קיבל גיבוי מאשתו, נטש את המטווח המאולתר והסתפק באמירת "בעוד 14 שנה, כשיחטוף שבת אחרי שבת בטירונות, תסעי אליו לבד".

שלל השינויים ביחסי הכוחות האזוריים והגלובליים לא פסחו על בית משפחת צ'ון, וכך הופיעה לפני כחודש וחצי על מפתן הבית המגוייסת הטריה ביותר של משמרות המהפכה, עטויית בגד גוף מסורתי. בכך הפכנו (המבוגרים האחראים) למעטים מול רבים באופן שלא ניתן עוד להתכחש לו (וכך גם שעות השינה שלנו).

וכך חיפש לו הקפוצ'ון כל שמץ יציבות, איזה מיני-צוק איתן שיעניק לו אשליה של המשכיות בעולם הפכפך זה. והיציבות לא איחרה להגיע בדמות פנייה ממשרד הקישור. כדרכם מדי שנה (ולעתים מדי חודש, או מדי יום) הצטרך הקפוצ'ון להמציא להם מסמך זה או אחר, בלווית אישור ועוד טופס ממולא, ואת כל הנ"ל לשלוח בפקס למשרד צבאי כזה או אחר.

השיג הקפוצ'ון את האישור, מילא את הטופס ואף צירף מכתב. פסע אל מכונת הפקס המשרדית, הקליד את המספר ושלח. משסיימה המכונה לצרצר, שב לחדרו וצלצל למספר הטלפון אליו נדרש לצלצל "כדי לוודא שהפקס הגיע" (הוי היעילות!). יציבותו של הקפוצ'ון התערערה שוב עת נענה בצלצול השני (ודאי זו טעות במספר!) אך ההמשך היה מוכר, ידוע ומרגיע.

קפוצ'ון: שלום.

פקידה לועסת מסטיק: כן?

קפוצ'ון: שלחתי לכם פקס ורציתי לוודא שהגיע.

פקידה: לאיזה מספר שלחת?

קפוצ'ון: [מקריא את המספר]

פקידה לועסת מסטיק בהתנשאות מאנפפת: ואיך אתה רוצה שיגיע, אם הפקס במספר הזה מנותק? הא??

קפוצ'ון: צר לי, זה המספר שניתן לי (טוּד טוּד!)

פקידה: מי נתן לך?

קפוצ'ון (נושך שפתיו): קצינת הקישור שלי, כמובן.

פקידה בשיא חדש של התנשאות: נו, ומאיפה שהיא תדע את מספר הפקס הנכון?

קפוצ'ון (בנחישות וברגישות): אפשר אולי לקבל את מספר הפקס הנכון שלכם? זה שמחובר?

פקידה: [שותקת]

[עדיין שותקת]

[בסיום הפאוזה הדרמטית, יורה את מספר הפקס]

קפוצ'ון: תודה רבה לך.

פקידה: [מנתקת]

אץ לו רץ לו קפוצ'ון ושלח את המסמכים בשנית למספר הנכון. צלצל שוב לאשר את הגעת הפקס, ונענה בצליל התפוס המוכר (אין זו אלא כי אותה פקידה מיהרה להפיק לקחים והורידה את האפרכסת מעל כנה). כך במשך מספר ימים (ולסירוגין עם צלצולים ללא מענה), ומאז נאחז הקפוצ'ון במספר הטלפון לאישור, ויתר עלילותיו הלא הן כתובות בספר דברי הימים.

שוין.

לא נעלמתי, רק יצאתי לאימון ותעסוקה מבצעית בגבעות הירוקות של השומרון. והנה חזרתי, ירוק כתמיד.

פטרול

ביומו השלישי של האימון אנחנו עובדים על מיומנויות הפטרול. צוותים של קצין ושישה חיילים מטיילים בין הגבעות הירוקות והפורחות של בא"פ לכיש, נתקלים מימין, משמאל, מלפנים, מתמקמים למארב, מקימים צ'ק פוסט וחוזר חלילה. אימון הפטרול מגיע לשיאו בתרגיל מתגלגל בן כשמונה ק"מ, במהלכו אנחנו מסכמים את כל מה שלמדנו. אחרי כמה תרגולות, היתקלות אחרונה ומארב לצוות אחר, הצוות שלי חוזר לציר, ומגמת פניו - סוף התרגיל בלש"ביה של בא"פ לכיש. לפתע צץ המ"פ, ובקולו הווקאלי מכריז "קפוצ'ון, יש לכם פצוע - פתחו אלונקה ופנו אותו". אמנם שנו רבותינו כי "אלונקה שתיכנס למנשא במערכה הראשונה, סופה לעלות לכתפיים במערכה השלישית", ובכל זאת הלם תוקף את חברי הצוות. אני מאתר את החייל הציפלון ביותר, מעלה אותו לאלונקה ואנחנו מתחילים לסחוב. השיא מגיע אחרי כעשר דקות, כאשר ממקומי בפינה הימנית-אחורית של האלונקה אני שומע את שני נושאי האלונקה הקדמיים (שניהם מוותיקי הפלוגה שאינם ידועים במוטיבציה שלהם), דנים ביניהם אם לא כדאי לרוץ. חמש שניות אח"כ, אנחנו בריצה נמרצת, מדלגים בין שלוליות. אני יכול להישבע, שמחלון באחד הבתים בלש"ביה ראיתי את לסתו המסיבית של גבי אשכנזי פעורה בחיוך.

צי"ד

כבר בקו, אני בסיור רכוב, נכנס עם ההאמר לטייל בכפר הבעייתי בגזרה. בניגוד למורשתו של גבי אשכנזי, וכיאה לאנשי היי-טק עצלים, את ההיכרות האישית עם כל סמטה וסמטה בכפר החליפה מערכת המפה הדיגיטלית המותקנת בהאמר. מעבר למצב תצ"א וכמה לחיצות על כפתור הזום, ואתה מנווט כמו מלך, כל בית ברור, כל סמטה - אוטוסטרדה ואפילו שמות הצירים מופיעים על הצג. הצד השלילי בעניין ברור - העין נמשכת למסך במקום להסתכל החוצה, אתה חי את ההעתק הדיגיטלי כשמטר ממך המקור חי בשטח. אני מנסה לנתק את המבט מהמסך ולהסתכל החוצה, אבל צליל המבשר על אימייל שקיבלתי מחזיר אותי למסך (אפילו אימיילים יש!). עודי מתעמק באימייל וההאמר מזדעזע ממטחי אבנים, אני צועק "בנזונה!" ומספיק לראות כמה ילדים נמלטים לאיזו סמטה, רק כדי להיתקל בקבוצת מבוגרים כועסים שמחלקים להם כאפות. מחוץ לכפר מתברר מקור הריח המוזר העולה מגג ההאמר - בין האבנים נזרקה עלינו גם צנצנת דבק פלסטי (?!). כנראה שכיתה ד' בביה"ס המקומי קיבלה בשיעור מלאכה מטלה לקשט ג'יפ. אני שוקל לחזור לכפר, כדי שיוכלו לזרוק עלינו גם צנצנת נצנצים, אבל מחליט לוותר.

טלפון

בסיבוב בכפר אחר, אני מנסה, למוד ניסיון, לנווט עם עין אחת מחוץ לג'יפ, עד שהקמ"ן מתחיל לנווט אותנו מהמושב האחורי. אני מבסוט מההיכרות המעמיקה שפיתח עם הגזרה, עד שאני קולט שהוא פשוט גולש ב Google Earth באייפון שלו. מסתבר שגם במילואים יש דרג, ויש זרג.

Generation Kill

ספר מעולה שכתב עיתונאי שסופח לגדס"ר של המארינס בימי מלחמת עיראק השנייה, שגם עובד למיני-סדרה מצויינת ב HBO. בכל שירות צבאי יש מקום לספר קריאה מתאים, וזה הספר שהבאתי עימי הפעם. בעיקר נהניתי מההשוואה בין סיירי המארינס המובחרים, המחריבים את עיראק, תוך ירי מועט-אבחנה אל, ליד ועל אזרחים, לבין סיירי המילואים של הפלוגה שלי, שבזמן פעילות רגלית יזומה מקפידים ללכת מסביב, ולא דרך שדות ערבים חרושים.