קצת מחשבות שחלפו בראשי ביום שחרור גלעד שליט.
מי שלא שמח בשחרורו של גלעד שליט, לב ערל לו; מי שלא מבין את צער המשפחות השכולות, לא יותר טוב.
שמחתי בשחרור שליט והרגשתי רע מאוד עם שחרור של כל-כך הרבה רוצחים מתועבים, שראוי היה שלעולם לא ייראו אור יום. אבל אולי ייצא משהו טוב מזה – תזכורת לכל הפיגועים שעברנו ועם מי אנחנו אמורים "לעשות שלום" (יש עוד צירוף מילים בשפה העברית שכל כך התרוקן מתוכן? תמהני). הרשימה לא נגמרת – נחשון וקסמן, קפה מומנט, סבארו, הלינץ' ברמאללה, הדולפינריום, מלון פארק – מישהו שאינו ממשפחה שכולה עוד זוכר?
*
אחר כך, באו תגובות רגשיות לחגיגות הנצחון בעזה. החגיגות היו יפות, רק חסרה רביעיית ה F-16 שתוסיף כמה פצצות 500 ק"ג לחגיגה. אם מסיבה, שתהיה מסיבה פיצוץ.
*
ואז – פסטיבל יום השידורים המיוחד. כאילו כל השידור בא לענות על השאלה "איפה היית ביום שירו בקנדי/רצחו את רבין/נפלו התאומים?". ומה יענה מי שיישאל את אותה השאלה על שחרור גלעד שליט? "מול הטלוויזיה, צופה 300 פעם בקליפ בן 5 שניות של גלעד ושני אנשי בטחון מצרים, כשברקע קריינית שמדברת, וכרגיל - לא אומרת כלום".
*
ואפרופו קריינים, יונית לוי, כנראה הבחורה היחידה שיכולה להישמע קשוחה גם כשהיא היסטרית. "אנחנו רואים את התמונות של גלעד, ילד עדין, ילד בן 25 שיחזור היום הביתה".
יונית - הוא לא ילד. הוא חייל, ועם כל הצער, עדיף חייל פגוע על אזרח. זה התפקיד של חיילים, זה התפקיד של הצבא (אבל בתקשורת הישראלית כבר מזמן שכחו את זה). אנשי תקשורת יקרים, אם אתם כל מודאגים מבטחון החיילים אתם יכולים לעזור באמת (הרי למרות ההיסטריה הבלתי נגמרת שלכם חיילים ממשיכים להיפגע). אולי נקיף כל חייל בפעילות מבצעית בעשרה עיתונאים היסטריים שיגנו עליו?