הרפתקאות הצב-נחש

"The times, they are a-changing" שר רוברט צימרמן, ואכן כך הם. וגם הדרך לטייל השתנתה לה עם הזמן. ואם פעם היית מטייל עם מפת דרכים וכרטיס חיוג, היום יש שלל ג'יפיאסים ואפליקציות וטלפונים רועמים (roaming) בין רשתות.

ובכל זאת, בחופשת הפסח בה לקחנו לראשונה את דורה ודייגו אל מחוץ לארץ הקודש, לקחנו טלפון סלולרי אחד בלבד, מטעמי חסכון (ועצלות). וכך נאלצנו להיזכר בטכניקות ארכאיות, טרום ימי הזמינות התמידית. במקום "אני הולך עם דורה לקרוסלה, לכי עם דייגו לספינת הפיראטים וצלצלי אליי כשתסיימו" מצאנו את "ניפגש מחוץ למתקן עם המטוסים בעוד חצי שעה" וכמותו את "דורה ואני נחתוך לאגם ממערב, נפגוש אתכם ליד המגדל בעוד שלושת רבעי שעה או שעה". מדהים לגלות שהיתה כאן אינטראקציה גם לפני ימי הסלולר!

ימי (א)בטלה: 42

כמות TODOs שבוצעה עד כה: 223

ק"מ ריצה בשדות בינתיים: 100.5 

Lead-ים פעילים: 0 (הקפאתי את כולם כי אמרתי כן עקרוני להצעה. נחכה לחתימה הרשמית)

(*) "משה בתיבה", נוסח דייגו, פסח התשע"ד

בוקר יום שני, פריז.

אחרי יומיים של סופ"ש, בהם ראינו רק צרפתים נינוחים ורגועים, הגיע הזמן לראות אותם ביום עבודה. ומה רבה הפתעתנו כשביציאה ממלוננו הקט כמעט נדרסנו ע"י מקומי המהלך במרץ רב על המדרכה, בואכה בולאוור סן ז'רמן.

אותו מקומי היה לבוש לעבודה, במכנסיים מחוייטים, חולצה מגוהצת וז'קט, ובידו הימנית תיק עסקים. את התמונה האידילית שברה רק הילדה בת ה-4 שבכתה והתפתלה תחת ידו השמאלית, ושטף הגערות בצרפתית שזרם מפיו לכיוונה, בלי להאט את ההליכה המהירה.

גם בלי ידע בצרפתית (מעבר ל"בונז'ור" ו"פרלה-וו אנגלה?") הבנו בדיוק את הנאמר. "נשבר הזין, כל בוקר אותו הסיפור, את לא מוכנה לקום, וכשאת קמה את רוצה ללבוש שמלה, והסרט לשיער לא נראה לך, את רוצה סיכות, וכשאני מוזג לך שוקו את רוצה חלב ואני מאחר לרכבת בגללך ומאחר לעבודה ומגיע מזיע ועצבני! ח-ל-א-ס!!"

כך הלכנו מאחוריו כמאתיים מטר, כששנינו חושבים בדיוק אותו דבר, "אחחח, זה היה יכול בקלות להיות אני". באמצע הדרך היה נראה שהיא נרגעת (וחוזרת להתנהג כמו הילדים הצרפתים המחויטים ותרבותיים שראינו בסופ"ש). אביה הוריד אותה למדרכה, אך כמובן שזו היתה רק הטעיה, והיא מייד השליכה את עצמה לשלולית הקרובה. בתגובה אביה הרים אותה שוב מתחת לזרועו, אך הפעם ראש אחורה ורגליים קדימה, והמשיך לגעור בה בקצב מתגבר תוך כדי פליק או שניים על ישבנה.

צפרדע נדירה זו התגלתה בבית משפחת צ'ון לפני טיול ראשון לנחל עורבים, אי-אז בסוף שנות השמונים (או תחילת התשעים), עת קראתי את מדריך ישראל, כרך רמת הגולן, לקבל רקע על האיזור. האפשרות לגלות חיה נדירה שלא נצפתה מאז שנות החמישים ונחשבה לחיה נכחדת הסעירה את דמיונם של בני המשפחה, ומאז כל טיול לנחלי מורדות הגולן המדהימים (עורבים, שוח, חמדל, גילבון) היה מסע גילוי בפוטנציה. בחירת קריירה לקוייה בסוף שנות התשעים (הייטק במקום פקח שמירת טבע) גזלה ממני את הסיכוי להיות מגלה-העגלשון-מחדש, והותירה לי רק את המזימה ללכת את נחל עורבים מייד אחרי כמה ימי גשם (צריך חליפת צלילה, נראה לי). עגֻלשון שחור גחון! עגֻלשון שחור גחון! עגֻלשון שחור גחון! איזה שם...

בוקר אמצע השבוע בבית משפחת צ'ון. דייגו קם ספוג שתן, דורה קמה במצברוח קרבי, קפוצ'ון לא מספיק לשתות את האספרסו ההכרחי, שתחיה כבר בעבודה מזמן, הרכבת אוטוטו יוצאת... אחרי שכולם באוטו, דורה לא רוצה לקחת לגן את הספר של בת הים הקטנה. היא רוצה את סינדרלה. אני שועט הביתה, חודל את האזעקה, מחזיר את בת הים למדף, מפעיל את האזעקה ומביא את סינדרלה. זעקות אימים "לא!! לא רוצהההה!!!" מקדמות אותי למראה הספר. בירור סבלני מעלה שהכוונה לבובה בשם סינדרלה. על הקורא לדעת שלדורה יש ארגז ובו 50 בובות שירשה מדודניתיה, כולן נקראות סינדרלה. אני חוזר הביתה, מחפש את סינדרלה הבלונדינית אך רק ברונטיות עולות בכפי. אני מקלל את תרבות הצריכה ורץ בחזרה לאוטו, בו הצטרף דייגו לדואט של צרחות. אחרי 10 דקות דייגו כבר במשפחתון ואנו חונים מחוץ לגן של דורה. היא כבר נרגעה, אוחזת בכוח במטריית פו הדוב. גשם קל מטפטף והדחף שלי הוא לתחוב את דורה מתחת לזרועי, לרוץ אל הגן, להטילה (עם המטרייה, תיק הגב וסינדרלה) אל מעל הגדר ולטוס לרכבת בתקווה להגיע בזמן. למראה הגשם היורד והמטריה בידה, פניה של בתי מתמלאות אושר עילאי, כזה שיכול לעלות רק על פנים של ילדה בת שלוש. איזה קול פנימי עוצר אותי ואנחנו מבלים את חמש הדקות הבאות בהליכה נינוחה אל הגן (כשבוהים במטריה הולכים במעגלים), מתרגלים טכניקות סיבוב מטריה ושרים שירי גשם.

הרכבת יוצאת באיחור של עשר דקות (כמובן) אז אני לא מפסיד אותה ובשאר היום אף אחד לא מצליח להרגיז אותי, אפילו לא נהג הרכבת בדרך חזור (מפעיל חימום מחניק, כולם מתפשטים ואז מפעיל מיזוג מקפיא).

מה זה משנה בכלל מה עשינו, אם המסג' היה טוב או אם ארוחת הצהריים היתה טעימה. שבע וחצי שעות בלי עבודה ובלי ילדים, רק שנינו – כמה זמן זה לא קרה. כיף לגלות מחדש שחוץ מהורים אנחנו גם חברים, ושיש עוד כמה נושאי שיחה פרט למה היא אכלה ואיך הוא ישן בלילה.