תקופת החלמתו של הקפוצ'ון מפציעתו הנוכחית העלתה בזכרונו אנאלוגיות לרוב, כמו גם זכרונות מתוקים-מרירים מהתקופה האפלה של הפציעה הגדולה. במיוחד נזכר הוא ביצחק, שותפו (אחד מני רבים) לחדר במחלקה האורתופדית של מוסד ספק-רפואי מכובד (?!) אי שם בצפון הארץ.
פרט לשני בני מיעוטים חשודים למראה, שכנו באותו חדר גם שני קשישים, שמואל ויצחק. שניהם נהגו להחזיק את הזמזם המחובר למיטה בידם הקפוצה, וללחוץ עליו ללא הפסקה, דבר שזיכה אותם באהבת צוות האחיות, כמו גם בניתוק הזמזם כעשרים דקות אחרי הכנסתם לחדר. ניתוק הזמזם כפה עליהם לשנות את אופי האינטראקציה עם העולם החיצוני, וכל אחד מהם מצא את הדרך שלו לתקשר עם סביבתו באופן מיטבי.
שמואל, שמיטתו שכנה במרכז החדר, נהג לעצור כל אדם שעבר מול מיטתו, בדרכן פנימה או החוצה, בזעקת "עצור" בקולו הגבוה והשרקני. לאחר שהיה המבקר החרד טועה מרה ועוצר, מייד היה שמואל מגייס אותו לביצוע שלל מטלות (מסַנְגֵ'ר בלע"ז). "תרים לי את המיטה", "תוריד את המיטה", "סדר לי את הכריות" והחביב מכולם – "עשה לי טובה, תקרא לאחות- הזמזם שלי לא עובד". די מהר למדו המבקרים על הסכנות שבעצירה ליד מיטתו, והיו מאיצים את הליכתם מבעוד מועד, כדי שלא ייאלצו להתגייס לגדוד העבודה ע"ש שמואל.
לעומתו, יצחק היה טיפוס יותר סביל. מרגע שנותק מהזמזם הוא הסתפק בגניחות קצובות, "אוי, אוי" בקול חנוק ובמבטא ורשאי בולט. או כך לפחות קיטלגתי אותו במחשבתי (וגם הענקתי לו את הכינוי "יצחק שן זהב"). כך התנהלו העניינים בחדר עד סוף השבוע.
בבוקר יום שישי נכנס ד"ר בזיל לחדר, כדי לחרוץ את דין המאושפזים לשבט או לחסד – מי ייצא לביתו לשבת, ומי יישאר לבילוי סוף שבוע בסוויטות המפנקות של בית החולים. שמואל שוחרר לביתו, לקול אנחות הקלה של כל הנוכחים – צוות רפואי, מאושפזים ומבקרים, בעוד יצחק נשאר. אני, שרותקתי לבית החולים לאותה שבת, הרגשתי שבסך-הכל עשינו עסקה טובה.
השעתיים הראשונות של אותו סוף שבוע עברו באופן שגרתי, בהייה בטלוויזיית 12 האינץ' של הוועד למען החייל, עצימת עיניים כל אימת שאחת האחיות הנרגנות הייתה עוברת בחדר (איפה הן אותן אחיות סקסיות המככבות בספרים, סרטים ופנטזיות נעורים??), וגניחות "אוי, אוי" בזמנים קצובים. או-אז החליט יצחק, שאנו המעטים, פליטים בלי-בית שהוטלו על סיפו של חדר מבודד זה לבלות בו את סוף השבוע, ראויים להצצות נוספות אל נבכי הרפרטואר שלו.
"אוי, כבר שישים יום אני כאן, אוי. שישים יום. למה לא משחררים אותי? למה? אוי. אוי. אוי. שישים יום". משנוכח שעדיין לא נוצר הרושם המבוקש, עלה המספר לשבעים, ואז לשמונים. בשעות הצהריים יצחק היה מאושפז כבר למעלה ממאה יום, ועוד היד נטויה. בסביבות 14:35 נרשמה רגיעה בחזית, ואף התחלתי לנמנם, ברם ב 14:50 הוערתי פתאום לקולות גניחות חרישיות "חובש, חוב-א-א-א-ש". זינקתי ממיטתי וקראתי לאחות אל מיטתו של יצחק. האחות הגיעה בחוסר חשק מופלג, ומייד החלה לצעוק עליו "תפסיק לנדנד כבר! ניתקנו לך את הזמזם, אז אתה מוצא דרכים חדשות לקרוא לנו? מה אתה רוצה!". המום ומפוחד תרגלתי התגנבות יחידים בידיים שבורות בחזרה אל מיטתי המרוחקת.
כנראה שגילוי אמפתיה זה מצידי רק עודד את יצחק, שלאחר דקות מועטות שב לסורו, בקריאות "אוי, אוי, חובש" תכופות. ובאישון לילה, אחרי שעת כיבוי האורות, הוא הטיל את כל כוחותיו למתקפה משולבת, במאמץ אחרון, משל היה זה הקרב על הבליטה. "לא יום ולא לילה, אוי, אוי" הוא גנח. "אוי. אין לי לא יום ולא לילה. אוי. אוי, אוי. לא יום ולא לילה. כבר מאה יום אני פה, מה הם רוצים ממני? למה הם עושים לי את זה? אוי. לא יום ולא לילה. מה כבר ביקשתי? רק חמש דקות, רק חמש דקות שיתנו לי בבית. חמש דקות, אוי, אוי. אוי. בבית. בבית יש לי ברטה. מה כבר ביקשתי? רק חמש דקות בבית, רק דקה, לבד עם הברטה, אוי. אוי, אוי. לא יום ולא לילה. לא יום, אוי, ולא לילה."
השבת עברה איכשהו, בלי יותר מדי שינה. בבוקר יום ראשון הגיע ד"ר בזיל והודיע שאני יוצא הביתה. באופן לא מפתיע בכלל, הטיפול אצל אמא היה מצוין. התאקל היחיד שנרשם היה כשידידתי ע' הביאה לי פעמון כסוף, מהסוג שמשמש בדלפקי קבלה של בתי מלון, כדי שאוכל לקרוא ממיטת חוליי לבני הבית. אחרי שעה של שימוש בפעמון התייצבה בפניי משלחת והבהירה לי, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שבפעם הבא בה יישמע קולו של הפעמון בחלל הבית, אועבר אחר כבוד, עם הפעמון, בחזרה למחלקה האורתופדית. גם ניסיונותיי לגניחות "אוי, אוי, לא יום ולא לילה" סוכלו באופן ממוקד. אבל בעודי מחלים מפציעתי האחרונה, לא יכולתי שלא להזכר בשמואל, וביצחק שן זהב, ולעצמי לחשוב "מעניין איפה הם עכשיו".
הייתה זו שעת בין הערביים, שעה של מסתורין...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
