הרפתקאות הצב-נחש

רופאים מרגיזים חבר שלי. מצאו לו משהו, הם לא יודעים מה זה, אבל זה מלהיב אותם כי זה נורא נדיר והם רוצים לעקוב אחרי זה. הם עשו כבר את הקטע הזה לחמור, וכל זה מהווה סיבה מצויינת להיזכר בעוד כמה אפיזודות רפואיות מן העבר.

הזמן: לפני כשבע שנים.

המקום: מחלקה אורתופדית של בית חולים בצפון הארץ.

העיתוי: כשעה לפני עוד ניתוח בידי השמאלית.

התנוחה: יושב על מיטת בית החולים, יד ימין בגבס עד הכתף, יד שמאל בגבס "רגיל".

הרופא המרדים מגיע, לבדיקות טרום-ניתוח. ממלא את השאלון הסטנדרטי ("אתה רגיש לפניצילין?" "עניתי לכם בניתוח הקודם, לפני ארבעה ימים" "אז אתה רגיש?"). לפתע הוא צונח על ארבע ומתחיל למשמש את כף רגלי השמאלית.

אני: אה, סליחה, מה אתה מחפש שם?

הוא: מחפש וריד לפתוח לך. את יד שמאל אנחנו מנתחים, אז אי אפשר. יד ימין בגבס - כנ"ל. אז כף רגל שמאל הבאה בתור.

אני: [מנסה לחנוק אותו. קשה עם שתי ידיים בגבס - נסו ותהנו]

הוא: [חומק מהנסיונות המגושמים שלי] אל תלחץ, הורידים שלך בכף הרגל לא משהו, לא נראה לי שנפתח לך פה וריד.

אני: אה, יופי.

הוא: אל תשמח כל כך מהר, אם אני לא מוצא לך וריד בכף הרגל השניה, נפתח לך את וריד הצואר.

אני: מה??? [מנסה שוב לחנוק. הפעם עם הרגליים]

אחרי מו"מ קצר סיכמנו שהוא יכניס לי שאנט קטן ("של ילדים", כהגדרתו) ברגל, ובזמן הניתוח, כשאני ממילא אעופף בספירות עליונות, יחליף אותו. וכך היה. בסופו של דבר, הכאבים של אחרי הניתוח וההחלמה היו בסדר גודל יותר גרועים מפתיחת וריד ברגל.

3 ימים אח"כ, אותה מחלקה.

השפעת הסמים שמילאו אותי פגה לה, הכאבים התחילו ואני צועד מקצה המחלקה לקצה. גבס על כל יד, שאנט בכף רגל ימין, נקז עם שקית יוצא מגבס יד שמאל, מלא בנוזל עכור בלמ"ז. צעד - תנודה - צעד. וחוזר חלילה.

ילדה קטנה (כנראה מבקרת) עומדת במסדרון עם אימה, ומביטה בי באימה. היא נצמדת לה לרגל, כנאחזת בקרנות המזבח, ולוחשת, בקול שנשמע גם במחלקה האורולוגית, "הוא נראה כמו רובוקופ!".

אני מסנן משהו על כך שיש לי איפשהו את השאנט "לילדים" ואולי אני אפתח לה וריד בעזרתו והולך למיטה, מובס.

אס"ק אס"ק באויר.

איזה שעמום. אין מה לעשות.

זאת אומרת, יש מה לעשות, רק אין לי כוח לעשות את זה. נקע בשריר המוטיבציה, או משהו כזה.

הבוס גירד לי כל מיני מטלות מן תחת לארד, כדי לשמור על מראית-עין של "עסקים כרגיל" בקבוצה, אבל חלקן מיותרות (אז אין לי כוח בשבילן), חלקן ממש משעממות (כנ"ל) ומה שנותר לא עובד לי. אולי אי אפשר לעשות את זה. זה בודאי דיזיין גרוע אבל, כאמור, לא ממש אכפת לי.

לפחות אין יותר Cubicle Mentality.

Cubicle Mentality

לדבר בשקט.

לא לדבר בטלפון על נושאים אישיים.

להסתכל מאחורי הכתף אחת ל 20 שניות.

לחבר אוזניות לפני פתיחת attachment (מאיפה בכלל השגת כרטיס קול?).

להקשיב לשיחות החרישיות של הקודקוד, ולנסות להבין אם הוא מדבר עליך.

לנעול את הפתקאות במגירה בהפסקת צהריים.

אפור בעיניים.

איפה הארכיטקט הבנזונה, ש"זכה באינספור פרסי עיצוב" על הבניין הזה? איפה? הייתי קושר אותו פה בקיוב לאיזה שבוע.

איזה כיף, עובר לחדר.

קצת טריוויה שימושית

כמה נכתב, ועוד ייכתב, על ז'אנר תוכניות המציאות? כנראה שמספיק. אז מה, גם אני רוצה קצת.

בעוד זוגתי ואני מורחים זמן לפני יציאת מוצ"ש ומזפזפים, נפלנו על התוכנית Man vs. Beast . הרעיון המרכזי של התוכנית, אני מודה, מקורי. בני אדם אלופים במקצועות ספורטיביים (וספורטיביים פחות) מתחרים נגד חיות, במקצועות בהם החיות יכולות להביא לידי ביטוי את יכולותיהן הטבעיות. זה כמעט טריוויאלי כשזברה מביסה את שון קרופורד (שיא: 9.94 שניות) בריצה ל 100 מטר או כשדוב חום אוכל יותר מהר מטאקרו קוביאשי (אלוף העולם באכילת הוט דוגס, 50 ב 12 דקות, יש קשר לעו"ד מ The Usual Suspects?). זה קצת יותר מעניין כשאיזה בחור מה Navy Seals מנצח שימפנזה במסלול מכשולים, או כשאורנג-אוטנג במשקל 80 ק"ג מעיף לבוץ אלוף סומו השוקל פי 2, במשיכת חבל. וזה בזוי ביותר כש 44 ננסים מתחרים נגד פיל בגרירת מטוס ג'מבו (לא יודע מי ניצח, הגיע הזמן לצאת).

אהבתי הרבה יותר את סדרת השידורים של אקו-צ'אלנג' פיג'י. האקו-צ'אלנג' הוא אחד ממרוצי ההרפתקאות (Adventure Race) הקשים בעולם, ובו מתחרות ביניהן קבוצות מעורבות (גברים ונשים) לאורך מסלול בן כ 500 ק"מ, המורכב מקטעי הליכה, אופני הרים, חתירה, טיפוס וכדומה. המרוץ נערך פעם בשנה, כל פעם במיקום אחר, ואורך בין 10-5 ימים (תלוי בקבוצה). המרוץ השנה היה קשה במיוחד, ורק כ 10 מתוך 80 הקבוצות שהתחילו אותו, סיימו את המסלול המלא (עוד 13 סיימו מסלול מקוצר). מה מעניין? הנופים המשגעים, הדינמיקות החברתיות המתפתחות בתוך כל קבוצה, לראות אתלטי-על נמתחים עד גבול יכולתם (ומעבר). מה פחות מעניין? קבוצות גימיק שנועדו בעיקר לשפר את הרייטינג (השחקן הקנדי היידן כריסטנסן ואחיו, קבוצה של יוצאי תוכניות מציאות או 3 שפנפנות פלייבוי לשעבר מתוגברות בפרופסור מאלסקה).

אבל, מעבר לכל זה, גיליתי שמה שמשפיע יותר על מידת ההנאה שלי מהתוכניות האלו היא רמת האובייקטיביות של המאמץ. דב שאוכל נקניקיות אינו מודע שהוא בתחרות עם יפני קטן, וגם השימפנזה נראה אדיש למדי להפסדו (חוץ מספק תנועה מגונה שהוא הפנה ללוחם הקומנדו האמריקני). אבל באקו-צ'אלנג', כל קבוצה מתחרה קודם כל בתנאי הסביבה העוינים ואח"כ בעצמה. רוב הקבוצות שלא סיימו, כשלו מפני שחטפו זיהום טרופי בכפות הרגליים, נכנסו להיפותרמיה אחרי עשר שעות בלילה בתוך נהר או שרבו מדי בתוך עצמן, על רקע טעויות ניווט. רק הקבוצות המובילות יכולות לטעון שהתחרו זו בזו, לאחר שהתגברו על הסביבה והגיעו לאיזושהי רמה של הרמוניה חברתית. המאמץ שנדרש מכל משתתף הוא מוחלט ובלתי פוסק, ועושה רושם שלמרות עובדה זו, ואולי בגללה, רובם המוחלט של המתחרים מאושרים מהחוויה (אולי פרט למתחרה שעלוקה זחלה לתוך הזין שלו). והאמת? עושה חשק לנסות.