הרפתקאות הצב-נחש

דוך

מילה מסוכנת מאוד. מסוכנת אף יותר, כשהיא באה בצמוד למושג "ברברה" (ע"ע). היה ויצאת לטיול עם קפוצ'ון, ושמעת את המשפט "קצת התברברנו, או שנחזור אחורה ת"ק פרסאות, או שנחתוך פה בדוך קטן" (מלווה בחיוך חצי-נבוך), הטל את עצמך על הארץ, פרוץ ביבבות רמות וסרב בכל תוקף לאופציה השניה.

קנדית עדינה בשם ג'ניפר למדה את השיעור הזה בחודש מרץ 1999 (לספירת הנוצרים), ביערות האקליפטוסים האדירים של Namadgi National Park, אי-שם מדרום מערב לקנברה. הניווט הגאוני שביצעתי ביערות נקטע עם מציאת שיח גרגרי-יער עסיסיים, ו-45 דקות של זלילה מכל הבא ליד גרמו לי לפנות שמאלה במקום ימינה בתום ההפסקה הלא-מתוכננת. לאחר שעה זיהיתי את הברבור ("הממממ, הרכס הזה לא אמור לפנות צפונה? אז למה הוא פונה דרומה?"). כמדריך טוב הצבתי בפני ג'ניפר את שתי הברירות לעיל, וברוב תמימותה היא אמרה ש "A little bush-bashing sounds like a lot of fun". הקטע בן הקילומטר בו חתכנו בדוך לקח לנו כשעה ורבע. התחלנו בירידה במורדות הסבוכים במגוון שיחים (מי שלא ראה קנדית בגובה מטר וחצי ובמשקל 45 ק"ג, טוב 60 ק"ג עם התיק, מדרדרת במורד, נתקלת בשיח אוסטרלי קוצני ומוטחת חזרה במעלה, לא ראה שמחת בית השואבה מימיו) המשכנו בצליחת ה Gibraltar River (שבמפה נראה כמו נחל כזיב בסוף הקיץ, ובמציאות נתן תחרות טובה לירדן במהלך הפשרת השלגים). קינחנו בטיפוס כמה מצוקונים בגדה ממול. בהגיענו לחניון הלילה היא ויתרה על ארוחת ערב, זחלה לאוהל ונרדמה. למחרת סיימנו את הטרק, עליתי על האוטובוס לסידני ולא ראיתי אותה מאז.

דרדרת

בת דודה רחוקה זו של שדות הבולדרים (ע"ע) מציבה בפני המטייל אתגרים אחרים. לכאורה ההליכה בה קלה יותר, שכן האבנים הבודדות המרכיבות אותה קטנות הרבה יותר מהבולדרים, אך, למרבה הצער, הן בדרך כלל לא יציבות (אחרת, למה היו מידרדרות מראש?) והמטייל הלא זהיר עלול לעקם את קרסולו הרגיש (במקרה הקל) או ליפול אפיים ארצה (במקרים קשים יותר). בנוסף, דרדרות מטבען משופעות וכך, גם אם אינך עולה בהן (ירידה היא באמת אתגר) אלא חוצה אותן באותו קו גובה, סביר שתלך בשיפוע צד, אחד התענוגות היותר מפוקפקים שבנמצא. אך, דרדרות אינן שליליות לחלוטין – לא ולא! יש בהן גם ערך לימודי אדיר. כך למשל, אותו טיפוס בעקבות 200 בבונים ממחוז צפון של הנוע"ל, במעלה דרדרת טרייה למצפה מכוור, באותו חורף אדיר של 91/2. שריקת האבנים באוויר ורעשי התפצחותם במגע עם הקרקע/ראשיהם של החניכים שמסביב היוו הכנה יותר מראויה למטחי הקטיושות של חורף 95/6 בלבנון.

רן רימון, מנוול מקוון שכמותו (חכה-חכה) סינג'ר אותי עם השרביט הזה. אז הנה שלושה פריטי מידע חסרי חשיבות אודותיי:

1. אני אוכל הכל. טוב, כמעט הכל. עד הצבא היו שלושת הדברים הבודדים שלא אכלתי חצילים, עוגות גבינה ושזיפים. שזיפים התחלתי לאהוב בטירונות (אני עדיין לא סובל שזיפים מיובשים בסירופ. מתוק מדי). אמא של הזורק-על-בזנ"טים הכריחה אותי לטעום מעוגת הגבינה שלה ומאז אני מת עליהן. וחצילים – אם הם שרופים לגמרי או אנטיפסטיים שכאלה במרינדה טעימה, יש מצב לאכול אותם. מעתה אמור "אין הקפוצ'ון אוכל סלט חצילים" (לא במיונז ולא בטחינה. בעעעעע).

2. אני לא משתמש בסמים. וגם אף פעם לא ניסיתי. אני מאמין שגם לא אנסה. לא חסר לי, לא מעניין אותי, לא ממלא לי שום צורך להתנסות. וויסקי והרים, אלה הסמים שלי, אני נוהג לומר (ושאף אחד לא יבלבל לי במוח עם מה זה סמים חוקיים ומה לא, ואיך אלכוהול וניקוטין יותר מזיקים ממריחואנה. אני יודע, שמעתי הכל אלף פעם. כשאמרתי "סמים" ידעתם בדיוק למה אני מתכוון).

3. הפעם היחידה בחיי בה לבשתי ז'קט הייתה בבר-מצווה של הנפיל. לא יודע מה נפל עליי – היה יום חורפי וקר, שאלתי את הרס"פית אם יש לקודקוד ז'קט ספייר ותוך שנייה הייתי עטוף באחד (חום, נדמה לי). היה לי חם אימים בבית הכנסת ולבית כבר חזרתי עם הז'קט על הכתף. באופן כללי אני מתלבש שלוחי למדיי (יש שיאמרו מוזנח עד לרמת ההומלס). לעבודה אני מגיע בד"כ במכנסיים קצרים, טי שירט (של Kukuxumusu, אם אני מרגיש מהודר בבוקר) וכפכפים. אין פה שום הצהרה חברתית או אישית. זה פשוט לא מעניין אותי, ובעיקר חשוב לי שיהיה לי נוח. למרות זאת, זוגתי טוענת שאני מתחיל לגלות ניצנים של טעם בביגוד. השפעה שלה, שלא תהיינה אי-הבנות (בשנה שעברה למדתי את משמעות המילה "קרדיגן". מה זה יהיה השנה? "פוטר"?).

את מי אשרבט? שלוש גבירות כבודות, Su, Perros וג'יין. מאסטרו – קח אותן.

יכולתי לספר על פרופ' ישראל אומן, שלימד אותי את הקורס היחיד באינפי שבו עברתי במועד א' (ועוד בציון 77 המזהיר!). יכולתי לספר על התענוג שהיה ללמוד את הקורס "תורת המשחקים א'" ישירות מפיו של אחד הגדולים בתחום בעולם, ואחד מראשוניו. יכולתי לספר על העצה שנתן לצוות המשא ומתן האמריקני לשיחות סאל"ט לפירוק הנשק הגרעיני (לא לדעת כמה ראשי נפץ גרעיניים יש לארה"ב, מה שיביא אותם לתוצאות טובות יותר מול ברה"מ. והוא גם הוכיח את זה מתימטית!).

אבל במקום, אני מעדיף להסביר למה הייתה כזו חוויה להיות סטודנט שלו. כשרצה להסביר לכיתה את השלכת הידיעה על תוצאת המשחק, הביא דוגמא מהחיים. "פעם הרגשתי לא טוב, אז הלכתי לרופא. הוא שלח אותי לבדיקות, ואחרי שעבר על תוצאותיהן, אמר שאני צריך ניתוח. "ניתוח? מה פתאום ניתוח? אני לא רוצה ניתוח! אני רוצה לשמוע second opinion!" "טוב" אמר הרופא, "אם אתה רוצה second opinion אז הנה היא: אתה לא צריך ניתוח"."

פרופ' אומן נהג להיתקע באמצע השיעור, בדרך כלל גם באמצע משפט, ולבהות באוויר. אנחנו, מלאי יראת-קודש, לא העזנו להפריע לו, מחשש פן נפגע בפריצת הדרך הבאה. באחת הפעמים הוא נתקע ליד החלון, ולאחר שתיים-שלוש דקות הסתובב אלינו, ובחיוך מקסים על שפתיו אמר "גונבים פה למישהו את האוטו".