הרפתקאות הצב-נחש

לילה. חושך. כולם ישנים.

רק שני השובבים שלנו, שמשון ויובב, מביטים בתשתית הקומפילציה המפוארת מצרפת ביט לביט בעצלתיים.

כאשר זוג מתכונן לילדה, וזו - עוד טרם נולדה, וכבר יש לה מספר דו-ספרתי של אחיינים – יש לצפות לתרומות, ירושות ושלל מעשרות. ואכן, בשבועות האחרונים אין אירוע משפחתי ממנו לא חזר רכבו של הקפוצ'ון עמוס לעייפה בבגדי תינוקות, מנשאים, טרמפולינות, מזרוני הנקה, שידות פעילות, כורסאות החתלה ושאר חפצי עוללים בלמ"ז. כל הכבודה הזו נפרקה אחר כבוד בחדר האורחים, מעל, מתחת ומצדי המיטה, עד שאיימה למוטט את מעט היציבות שנותרה בשבר הסורי-אפריקני.

ויהי ערב ויהי בוקר, ותכריז שתחיה על מבצע סידור הארונות בבית, על מנת לאתר רכוש מיותר ולפנות מרחבי אחסון. אץ לו רץ לו הקפוצ'ון, מתדפק על דלתות ומחפש מקומות מסתור אפשריים לשלל ציוד הטיולים, ציוד המילואים (אולי נצטרך פעם שתי כנות של מק"ח וטייסת מטוסי סופר מיסטר?) ושאר זבל נוסטלגי שנצבר בעשור האחרון, אך לשווא - דלת אחר דלת הושבו פניו ריקם.

כך לא נותרה לקפוצ'ון ברירה, אלא להצטרף למאמץ וממש לזרוק דברים. המשימה התגלתה כקלה מהצפוי – מתוך המכנסיים הארוכים בארון, חצי ממילא צרים מדי, מספר סודרים הוכרזו ע"י שתחיה כלא-אפנתיים בעליל (אולי פרט לתור זהב לתקופה קצרה, בשנות השלושים של המאה ה-19, בערבות קירגיזסטן) וערימת הבגדים לתרומה הלכה וגבהה בפינת החדר. עד מדף חולצות הטי הישנות.

שם ניצבתי בפני דילמות קורעות לב: למדף מרוחק זה נדחקו שכיות חמדה אמיתיות, חולצות מיתולוגיות הספוגות זיעת נוסטלגיה עתיקה. בהן חולצת הטיולים האדומה, עימה יצאתי לשבעה חודשים מזרחה ודרומה, עד קצה העולם – שכל עובייה שלושה אטומים באיזורי הכתפיים ורצועת המותניים של התרמיל, אחרי שחיקה של מאות ק"מ הליכה. חולצת "Up a mountain, down a beer" שהמיזנתרופ קנה לשלושתנו בקווינסטאון, כחולצת סיום מסלול לטרק 11 הימים באלפים הדרומיים. [יש לציין שהפסקתי ללבוש אותה, מאז אותה תקרית בהוסטל הראשון באוסטרליה בו הייתה מכונת כביסה עם מים חמים. שם גיליתי שאם למכונה נכנסות חמש חולצות לבנות וחולצה אדומה, תצאנה שש חולצות ורודות.] וכמובן החולצה המצויירת מהבסטה בטאמל, שם קנינו חולצות לכל מי שנשאר מכנופיית האנאפורנה, שכל צבעיה התערבבו זה בזה, יוצרים מחזה פסיכודלי למהדרין (גם ללא עזרים).

לגבי חצי הכוס המלאה (דבר חשוב לשמירה על שלווה נפשית) – למדף חזרו מספר חולצות יקרות-ללב. כך חולצת "הר אוכמן בידינו" (עם ציור של קופסת חומוס בשל אחרי יומיים בשמש), מתנת הפרידה שלי מחוג 58 המיתולוגי. כך גם חולצת "עוגן עננים וחול", סיום מסלול צוות צ'ון בהימלאיה (Take II) וכמה חולצות יא-מאן מג'מייקה-מאן. ואחרונה חביבה חולצת סוף מסלול של הנפיל, תשורה שקיבלתי (ושמא נטלתי?) לרגל השתתפותי במסע המסכם של הצוות.

ואם לעבור מחצי הכוס המלאה לאופטימיות זהירה – הטענות הן שאחרי פליטות, הקאות ושאר הפרשות תינוקיות, ממילא עוברים לבגדים מהוהים, ואולי עוד תהיה עדנה לכל אותן חולצות מיתולוגיות הנחבאות להן במדף העליון מאחורה.

במקום העבודה שלי, כמו בכל תאגיד גלובלי המכבד את עצמו, נוחתים בתיבת הדואר חדשות לבקרים אימיילים מסגן נשיא זה-או-אחר, אודות מדיניותנו הגלובלית הזו-או-אחרת. כיאה לזבל, העכבר מוצא אותם בזריזות והאצבע מוצאת בזריזות לא פחותה את כפתור ה Delete.

בנוסף לאמור לעיל, כיאה לכל תאגיד גלובלי המכבד את עצמו, יותר ויותר מאימיילי זבל אלה הינם בנושאים ירוקים. אפילו ר"צ קשיש וסרקסטי כקפוצ'ון (שהינו בכל-זאת מייסד יוזמת מיחזור הבקבוקים בחברה)  תומך ביוזמות כאלה, ומתעלם מהאג'נדה הנסתרת שלהן (גם כשהיא גלויה). לדוגמא – צמצום טיסות מיותרות ומעבר לשיחות ועידה, לצמצום גזי הפליטה באטמוספירה (תרגום: השוק במשבר, צריך לקצץ בתקציב הנסיעות).

לכן לא גיחך הקפוצ'ון כאשר הגיע עוד אימייל, מסגן-הנשיא-למדיניות-ירוקה, ובו פירט עד כמה חסכו צעדי הצמצום בהדפסה בהם נקטה החברה ברבעון הקודם: ירידה של 19% בהדפסות צבעוניות, ירידה של 7% בהדפסות שחור-לבן וחסכון של כך-וכך זוזים. האיפוק הפך לרטינות תת-קוליות כאשר למחרת עברו המזכירות חובבות "האח הגדול" במשרד בין החדרים, וחילקו לכל עובד עותק של עיתון החברה, 24 עמודים צבעוניים של הבל ורעות-רוח (ובהם אותו מאמר מפי אותו סגן נשיא, כמובן).

הרטינות הפכו לזעם יוקד והכנת בובת וודו של סגן הנשיא הנ"ל כאשר ברחבי המשרד ניתלו אחר כבוד שלל פוסטרים. הפוסטרים מציגים עובדים ועובדות פיקטיביים (ודוגמנים-למראה) בחברה, במרחבי עבודה שנגזרו מירחוני ארכיטקטורה (באמת נגזרו), חיוכים אדירים מעטרים את פניהם, ולמטה סיסמא שמסבירה כמה כיף לעבוד אצלנו. הפוטרים הודפסו על נייר כרומו משובח בגודל 100X 70 ס"מ, מוסגרו בארה"ב והוטסו במטוסי שליחים סביב הגלובוס, ודי ביזיון וקצף. כמובן שאחד מהם כבר הושחת בפעולת גרילה חתרנית על ידי צוותו של הקפוצ'ון, קבל חברה ומחלקת HR, ובא לקפוצ'ון גואל.

אך מה לי כי אלין על מקום עבודתי הרשמי, אם מקום עבודתי הבלתי רשמי, קרי צבא ההגנה, יכול ללמד אותו דבר או שניים בהלכות ירוקות?

לפני מספר שבועות נחתה בתיבת הדואר שלי איגרת ממשרד הקישור, ובה טפסים שאני אמור לחתום עליהם, של "אישור על מינוי נמוך מדרגה". כמה בירורים טלפוניים העלו, שמפקד צוות סיור הינו תפקיד בעל תקן סגן, ועקב ביקורת ממשמשת-ובאה על יחידתי הם מיהרו להוציא מכתב דומה לכל מ"מ בפלוגה שהפז"ם שלו הוביל להענקת דרגת סרן וכדומה (אכן, דבר שהדעת אינה סובלת). מייד נתקפתי שמחה עזה על כך שצה"ל הפיק את לקחי המלחמה ומבקר את המערכות החשובות באמת, ואישרתי להם להעניק לי מינוי בכיר יותר, שיהלום את דרגתי.

שבועיים אחר כך, קיבלתי מכתב נוסף (וצבעוני), ובו הזמנה לטקס חילופי מח"טים בחטיבה. האמת שהייתי בא, ועוד עם זמבורות, חזיזים וכובעי מסיבה לשאר האורחים (מרוב שמחה על שבאמת נפטרנו מהדגנרט) אבל התאריך נפל על טיול בחו"ל. בכל מקרה הערכתי את התרומה הניכרת לסביבה.

גם המח"ט החדש לא טמן ידו בצלחת, והוציא איגרת ברכה לשנה החדשה לכל קציני (ואולי גם חיילי) החטיבה. בשלה הזה החליטה ממשלת ברזיל לשנות את שמו של יער האמזונס ל"חורשת האמזונס".

אבל לא יאה רק להתלונן, נכון? אם כך אציין לטובה את צה"ל (או לפחות את החטיבה שלי) ששלחו לאשתי חמסה גדולה ונאה, והעלו על נס את נשות המילואימניקים, אשר הן שמאפשרות את שירות המילואים שלנו. ציניות בצד, באמת שהגיע הזמן להודות למי שבאמת מגיעה להן תודה גדולה.

ותודה גם לכל מי שיזם, דחף והצביע בעד חוק המילואים החדש, והפקיד בחשבוני 2200+ ש"ח, בונוס על 27 ימי מילואים בשנת 2007. בשנת 2008 הייתי מציע ללכת צעד נוסף עם שני הרעיונות האחרונים, ולממן לילדי המילואימניקים מטפלת, ולנשות המילואימניקים נופש, ובא לציון גואל.