הרפתקאות הצב-נחש

- מה אתה עושה? מה אתה מגרד?

- מגרד לי.

- מה מגרד לך?

- השריטה. מהנפילה.

- אל תגרד. זה לא יבריא ככה.

- טוב. לא מגרד.

- אל תגרד, אמרתי לך!

- לא יכול.

- מה זה?

- חתיכת גלד, נראה לי.

- יופי! עכשיו תישאר לך צלקת! אתה מרוצה?

גרד ושפשף. ושפוך עוד מים רותחים. ושוב לגרד. עד שירד הכל. ושוב מים רותחים. מה קרה? התעקמה הציפורן, מרוב מים רותחים? הנה, קח את זה. קרצר מפלסטיק, שיגרד, אבל לא ישאיר שריטות. עוד מים רותחים. אתה רואה? זה יורד. אם היית זורק להם אותו בחזרה בפנים, ככה, איך שהביאו לך אותו, אולי היו מביאים לך חדש. אבל לא היה לך כח להילחם על זה, נכון? אז עכשיו תגרד. ועוד קצת מים רותחים.

גרד, גרד, גרד. אבל בעדינות, שלא תקרע באמצע, שתרד בחתיכה אחת שלמה. בעדינות אמרתי! יופי, נקרעה באמצע. מה עכשיו? סמרטוט עם חומר ניקוי? לא נראה לי שזה מזיז לה. סקוץ'? עכשיו אתה מדבר. אוה, יורדת יופי. רק תביא סמרטוט ליבש פה, הרטבת הכל. ושוב לגרד. מה אתה רוצה? שוב אתה מאשים אחרים? למה? הרי אתה היית הטיפש, אתה לא הרגשת, אתה היית העיוור. זה היה מול העיניים שלך, כל הזמן הזה, אבל לא רצית לראות. ואחרי שסוף-סוף ראית, זה מפריע לך. אז מה עכשיו? נכון מאוד, לגרד.

אחרי זמן קצר, אך מענג, נפרדתי מהשודדת. אמרתי לה שנראה לי שהיא מחפשת יותר ממה שיש לי לתת,  שהיא יודעת את מצבי הנוכחי ושלא נראה לי שזה ישתנה. היא קיבלה את זה יפה, הודתה לי על הכנות ויצאה לדרכה, כנראה כדי לשדוד עריסה נוספת. את תחושת ההקלה חגגתי על בירה. למה אני מרגיש הקלה, ניסיתי להבין, בעודי נובר בהררי הכביסה המצטברת, תר אחרי הגופיה השחורה שאני אוהב. הרגע ויתרתי על מערכת יחסים שכללה סקס, יין טוב ובוסה נובה, מצב שהיה יכול להימשך בקלות עוד מספר שבועות. השודדת נראית טוב, והיא נעימה, אינטליגנטית וזורמת. ואני – לא יצאתי איתה בשביל להכיר את אשת חלומותיי, אלא בשביל הכיף. וכיף זה היה. לכאורה, מצב אידיאלי. ובכל זאת, הקלה. ניסיתי להסביר את ההקלה בבירה, אבל יש לי בבית רק גולדסטאר. יצאתי וחיפשתי הסבר במקורות.

ב"המלט", פולוניוס מברך את בנו שיוצא לארצות ניכר. הוא גם מציע לו מספר עצות (מין גרסה שייקספירית לעשר הדברות?), שהאחרונה בהן היא

“…This above all, to thine ownself be true,
And it must follow, as the night the day,
Thou canst not then be false to any man…”

הפילוסוף הירושלמי החביב עליי ניסח את זה בפשטות בזמן נסיעה לעיר הקודש. "איזה כיף זה להגיד למישהו את האמת!". זה היה אחרי שהוא נשבר, נכנס למשרדו של הבוס הגדול ושטף אותו במשך שלושים דקות (צעד מאוד לא אופייני, לפחות לדעת מי שמכיר את הפילוסוף הירושלמי). "יכול להיות שיפטרו אותי עכשיו, אבל זה על הזין שלי. את ההרגשה הטובה לא יצליחו לקחת ממני".  "ממילא לא כיף שם, אחרי שהתפטרתי" חשבתי והמשכתי בדרכי להדלקת נרות וסביאת לביבות וסופגניות.

למחרת התחילו לי כאבים בגרון ואחרי עוד יום (ועוד לביבות) מצאתי את עצמי מוטל במיטה, מוקף ממחטות משומשות ורחמים עצמיים. בעודי חושב האם לשחק את הגיבור וללכת לעבודה, נזכרתי שוב בהקלה משלשום. כנראה שהם צדקו. אמירת האמת מעניקה לנו כח, וגורמת לנו להרגיש טוב. התקשרתי לבוס להגיד לו שאני חולה, ושנדבר בשבוע הבא. עברו מאז יומיים וחצי, ואני עדיין גוסס. כנראה שחיידקי השפעת הזונות פיתחו עמידות לאמת.

שוב אנחנו יושבים בבית המרזח. הנשגב, מיקסטר ואני. כמו בימים ההם. רחוקים, ובו בזמן קרובים. ובאמת, מה נשתנה? הנשגב התחתן וגידל כרס. מיקסטר יצא עם בחורה, ועוד אחת ועוד אחת, ושלשל 5 קילו בפרו. אני נשארתי באותו משקל. אבל בבית המרזח, עם מלצרית שאנחנו לא מכירים (אבל היא מכירה אותנו), עם הרבה בירה, וסיגריות, ומוסיקה טובה (למרות שהברמן לא מצא את הדיסק של גרנדדי), כאילו הכל אותו דבר. מיקסטר מספר איזה סיפור על פרו, ואנחנו צוחקים. הנשגב מזמין מהמלצרית דיאט סודה וספרינג שום, ואנחנו צוחקים. אני מספר משהו על העבודה הקודמת, ואנחנו צוחקים.

מיקסטר מרצין, ומבקש לוודא שאנחנו יושבים. הוא אומר, "בפרו הצטערתי שלא הייתי קרבי". הנשגב ואני בוהים בו, אחד בשני, לוקחים עוד שלוק מהבירה ושאכטה מהסיגריה. ושוב בוהים בו. מיקסטר מספר איך בטיפוס על איזה הר געש הוא איבד את זה. נגמר החמצן, לא היה לו כח לסחוב יותר. ואז הוא התחיל להיכנס להיפותרמיה, ורק רצה לשכב ולהירדם. והבחור שהיה איתו, העביר את התרמיל שלו קדימה, לקח את התרמיל של מיקסטר על הגב, קשר אליו איזו רצועה וככה גרר אותו עד הפסגה. "ואז הבנתי, שיש לקרביים האלה איזה משהו שאין לי. שלא היה לי בשמונה עד חמש שלי במודיעין. שאין לי בעבודה. שאין לי עם החברים". הנשגב מתעורר, ומספר על איזה מסע אלונקות של 40 ק"מ, ועל השמן של המחלקה, 130 ק"ג של שומן, ואיך הם גררו אותו כל הדרך, כי הוא היה חבר. ואני - שותק. שותק וחושב. חושב על הבראור ההוא בטירונות, שלא הצלחתי להזיז את עצמי. ואיך סארס החליט שאני הפרויקט שלו, ולא סתם פרויקט, אלא פרויקט שיגמור את ריצת האלפיים בשבע ארבעים. ואיך הוא רדף אחריי וצרח, כמו משוגע, "זוז כבר! יותר מהר! אם אני מגיע אליך, אני בועט לך בראש!". 7:39. אם היתה לי קלוריה לרפואה, הייתי מחבק אותו. אני חושב על צביקה הג'ינג'י, שבשכם ראה את השם שלי ברשימת השמירה, מחק אותו ושם את עצמו במקום. וכשגיליתי את זה, אמר לי "זה הלילה השביעי ברציפות שאתה מוציא מארב. אתה לא הולך לשמור פה היום. לך לישון, לשעתיים שיש לך". אני חושב על קוסו, סמל המחלקה הכי טוב שהיה לי, שכיסה את הפנים כשצילמתי אותו, כי זה מזל רע להצטלם לפני מארב. ואיך, בלילה האחרון, כשידענו שתהיה חדירה, וכולם פתאום חשבו על הבית שכל-כך קרוב, וכל-כך רחוק, ועל הילד, ועל האשה שבהיריון, הוא חשב על החתונה שמחכה לו עוד חודשיים ויצא איתי למארב, לבד.

ואז הזמנו עוד בירה, מישהו סיפר עוד בדיחה, ושוב צחקנו. אני אוהב אותם. באמת אוהב אותם.

על השנאה

לפני יותר משבוע, כתבתי פוסט על שנאה. כל מיני אנשים נלחצו מזה, לא הבינו, כן הבינו. מרגע שכתבתי אותו, השנאה החלה לזלוג ממני. כמו מורסה שנוקבה במחט שחוממה ע"י מצית, השנאה נזלה ונזלה, עד שכמעט ולא נשאר ממנה. ועכשיו אני לא שונא. אני בעיקר מרחם, ומצטער.

השודדת אומרת ששנאה היא אחד השלבים בהתמודדות עם אבל, ושפרידה, בין אם אתה הנפרד או הפרוד, דומה מאוד לאבל במאפיינים הפסיכולוגים שמלווים אותה. השודדת גם אומרת שהגעתי מאוד מהר לשלב השנאה, ושזה טוב. השודדת מבינה בזה - יש לה תואר ראשון בפסיכולוגיה, ודוקטורט באבל. אני אוהב להקשיב לה.

על השודדת

השודדת מכניסה אותי לביתה, ומוזגת לנו יין אדום. היא מכניסה סרט לוידיאו, ומעמעמת את האורות. אחר כך היא מדליקה שלושה נרות, ומקל קטורת. אני שמח שאני לא צריך לחשוב, לא צריך ליזום, אלא רק להגיב. אחר כך היא תגיד שאני זהיר, שאני מחפש אישורים. אין לי מושג איך נגמר הסרט.

עוד על אחוה

"נס בסנטה אנה", של ג'יימס מקברייד. נהדר.

הפוסט האחרון של זה מהקומה למעלה. מומלץ.