הרפתקאות הצב-נחש

יושב לו הקפוצ'ון הנכה בביתו, בלא מעש. קודם לכן עזרו חבריו הטובים (ג'ינג'י וכושה – אין כמוכם, אחים שלי!) להעביר את שאריות הציוד של זוגתו לדירה ("4-5 ארגזים גג" או, בתרגום לעברית, וכדבר המשורר – מטפחת, אמתחת, ילקוט לא קטן, צנצנת, קנקנת, צרור גודלו חצי עינב – וכלבלב). הקפוצ'ון בילה את הזמן בשריקת שירי לכת, חיטוט מתחת לציפורניו ובהייה במספרי הבתים ברחוב, תוך שזוגתו צועקת עליו "דיר באלאק אני תופסת אותך מרים משהו!".

הגיעו הפקלאות לדירה בשלום, צוות הסבלים הנמרץ הושקה ושב לביתו, החלה הזוגה לפרוק את הארגזים בשצף-קצף. רק העז הקפוצ'ון להעיף מבט בוחן בתכולת אחד הארגזים, ומיד נשמעה נהמה מצד החצי היפה "תתרחק משם! ושלא תבכה לי בלילה, כשאתה לא נרדם מרוב כאבים!". לתמיהתו, האם הוא אמור להתנדנד בערסל בעוד היא עושה את כל העבודה, נענה "לך תכתוב איזה פוסט או משהו". "על מה אכתוב פוסט?" תמה לעצמו גיבורנו, בעודו מבכה עוד סופ"ש אבוד, בו לא יוכל לטייל עקב מצבו הרפואי. בספונטאניות, יש מאין, צצה לה ועלתה הטיוטה הבאה.

טסונאמי

(פוסט מחווה לצ'יף יקר)

באחד מאמשים אלה יצא לו הקפוצ'ון לשוט בארץ ולהתהלך בה. הימים ימי חורף עזים, וכך חשב לו הקפוצ'ון, אלכה-נא אל המדבר ואחזה בשיטפון. בדק את תחזית מזג האוויר למחרת, התייעץ באצטגנין החצר, חישב ומצא כי בנחל דלפון אשר במדבר צפוי שיטפון אימתני. מילא את נאד המים, הכין כריכים איכותיים, הוציא את מעילו מהארון ויצא לדרך. אחרי שעתיים נסיעה דרומה החנה את מכוניתו בצעד הדרך, והחל לצעוד. חצה הקפוצ'ון את רמת המדבר, עד שהגיע אל מפלי דילחון, נקודת תצפית משובחת על השיטפון המובטח. הוריד את התרמיל מכתפו, סעד את ליבו ואף קינח בקפה ותופינים. עם תום הכירה, התיישב בניחותא כשגבו אל סלע, והמתין למחזה.

והנה – השמיים כחולים, לא ענן בהם ולא עב, מזג האוויר נעים והנחל – יבש כאחד מספרי החשבון האינפינטסימלי (מתקדם) שהפכו את שנותיו האקדמיות של גיבורנו לעינוי מתמשך. עמד הקפוצ'ון לארוז את מיטלטליו ולשוב, אבל וחפוי ראש, כלעומת שבא, כשלפתע שמע רעש אימים מכיוון מעלה הנחל. זינק הקפוצ'ון על רגליו, הוציא את הצלמניה מהתרמיל ומיקד את העדשה במפלים. ברגע בו הגיע הגל הראשון אל המפלים הספיק לצלם תמונה אחת, עד שתדהמה הכתה בו וגרמה לו לשמוט את האפאראט מידו. על גלי השטפון האדיר רכבו עשרות ומאות תאילנדים זעירים, מהם רוכבים בניחותא על מגשי בננה-לוטי ומהם נאחזים בייאוש בקליפות אננס, ועם עוברם לידו לא התבלבלו וקידמו אותו בקריאות "סאוואדיקאאאא" נרגשות. מלב המערבולת הגיח גל אדירים, ואחרי שהספיג את הקפוצ'ון מכף-רגל ועד ראש, שמט לידו שתי דמויות מדובללות ומרוטות-למראה.

לא תמיד הייתי אלכוהוליסט מועד. אמנם, עדויות של הוריי (שלא אומתו!), טוענות כי עוד בהיותי עולל כבן שנה וחצי, נהגתי לעבור בין השולחנות בשמחות משפחתיות ולרוקן את כוסות המשקאות האלכוהוליים (יין פטישים, וודקה קגלביץ' וכמובן ליקר סברה) שנותרו חצי מלאות. ברם, את שנותיי הבאות מאפיינת תקופת יובש, מעין זו ששררה בארה"ב בשנות העשרים של המאה הקודמת. אופני צריכת האלכוהול שנותרו פתוחים בפניי היו הבל פיו של הקודקוד (בריח סינגל מאלט) עת היה בא להשכיבנו לשינה, ונטייתה של הרס"פית לשים בפיה צמר גפן שהוספג בוודקה "בשביל כאב השיניים". עם התגייסי לצבא גיליתי מחדש את האלכוהול, אך מלבד אפיזודות בולטות בודדות (כגון התפרעות זכורה לטוב ב"כלבא שבוע" בירושלים או השתכרות של מוצב שלם בלבנון בליל הסדר) לא הייתי מאפיין תקופה זו כתקופה בה הבאתי שמחה לליבם של יצרני ויבואני המשקאות האלכוהוליים בארץ.

המפנה חל עם פציעתי, בסוף שירותי הצבאי, והיה באשמתם הברורה של הוריי היקרים. אחרי שלל ניתוחים, תקופת אשפוז מאושרת וגבסים על חלקים ניכרים וחשובים מגופי, הועברתי אחר כבוד לבית הוריי, לשלושה חודשי החלמה. בערב הראשון הוצג בפניי נוהל, שלא זכרתי דומה לו מהמחלקה האורתופדית בבית החולים. הקודקוד הביא מהארון הגבוה בקבוק ירוק, ממנו מזג נוזל בצבע אדום-עמוק לשלוש כוסות. כששאלתי מה זה, הוא ענה לי שזה פורט, ושכדאי שאשתה. הנהנתי ולגמתי מהנוזל העשיר בכוס. טעים. טעים אפילו יותר מיין פטישים. "שתה, שתה עוד" דחקה בי הרס"פית, בעוד הקודקוד ממלא מחדש את הכוס שהתרוקנה. "אתם מנסים לשכר אותי, או משהו?" תמהתי. "מה פתאום, זה רק כדי שתישן טוב" הם ענו כאיש אחד "וחוץ מזה, ידוע שזה עוזר להחלמה". וכך ליווה אותי הטקס ערב-ערב, במשך שלושה חודשים – פעם פורט, פעם שרי חצי יבש ופעם דרמביואי.

אחרי החלמתי גיליתי שאיני יכול להפסיק, ולאט-לאט הרחבתי את מעגל המוצרים. גיליתי עולם של טעמים ושל חוויות, שגדל מסביבי ככל שנכנסתי אליו יותר. ולאט-לאט שכחתי את המקור הרפואי של ההרגל. (למקור זה יש גם סימוכין היסטוריים, כפי שטרח ללמדני ידידי השבלול. היוונים היו הראשונים לתעד את סגולותיו של היין, בשיכוך כאבים ובהקלת השינה במקומות בעייתיים כגון שדה הקרב או סיפון הספינה. השבלול הוסיף וסיפר כי היוונים נשאו עימם יין מרוכז אותו דיללו במים ואף במי-ים, בעת הצורך).

עם פציעתי האחרונה קיבלתי שלל עצות. הרופא הפנה אותי למשככי הכאבים המקובלים. הרס"פית הציעה לי משלל התרופות ההומאופטיות שברשותה. ואילו אחותי הגדולה הציעה לי לשכב באלכסון על שורת כריות, כאשה בהיריון, ואף שלחה לי בקבוק חם, להקלה על הכאבים. מצאתי את עצמי שוכב במיטתי, שני אספירין במחזור הדם, משחת ארניקה מרוחה במרץ על הצלעות, שורת כריות מצד אחד ובקבוק חם בצד השני. ועדיין – לא נרדם. שוכב על הגב, עיניים עצומות, נשימות קצובות. הכאב פועם במרץ, והשינה – ממני והלאה. כך עברו עליי לילותיי בחוסר שינה, עד שהכתה בי ההכרה, ששכחתי את הידע הקדמון. העפתי את בקבוק הגלולות מהשידה, רוקנתי את הבקבוק החם והשבתי את הכריות למקומן המקורי. פסעתי אל הבר, מזגתי מנה נכבדה של לפרויג לכוס old-fashioned (אויה, המקאלן אזל!) והתיישבתי לכתוב פוסט זה.

והלילה, כן, הלילה אשכב לישון...

בגיל 9 – שבר בכף יד שמאל (תאונת דרכים)

בגיל 12 – שבר ביד שמאל, מעל המרפק (ריצה להסעה מבית-הספר)

בגיל 14 – בוהן שבורה בכף רגל ימין (הכלב שפך את המים שלו במחסן)

בגיל 16 - בוהן שבורה בכף רגל שמאל (אימון קראטה)

בגיל 17 – שבר חלקי בעצם הבריח, צד שמאל (נפילה מטריבונה לפני שיעור התעמלות)

בגיל 19.5 – שבר ביד שמאל (כדורסל)

בגיל 21 – יד שמאל מרוסקת + שני שברים בשורש כף יד ימין + זעזוע מוח (טרקטורון)

ובגיל 29 – שבר בצלע 7 שמאל (כדורסל)

בחיי, נשבר הזין.

על שבירות מסוג אחר – בפוסט מהיום של רן רימון.