הרפתקאות הצב-נחש

פתאום, הכל מתערפל קצת. מסך מעורפל יורד מול העיניים, ופטיש עדין כמעט, אבל תקיף, מכה על הקודקוד. הרצפה מתנדנדת קמעה, ואולי זה בכלל אתה שמתנודד?

זה יכול לקרות בחדר מדרגות טחוב, כאילו מישהו פתח איזו דלת, והואקום שהיה בפיר השווה לחצים, ומכאן עמוד הגזים שנעמד לך על הראש.

זה יכול לקרות אחרי חמש וחצי שעות בסופה ממוגנת, נטולת חמצן, ואחרי שבוע בלי שינה (או משהו שיכול להיחשב שינה בתנאים נורמאליים).

זה יכול לקרות ליד מפל קטן ונעים, על קפה, אחרי לילה של שינה טרופה באוהל (עם אבנים חדות בגב!) וללא ארוחת בוקר.

אבל אחרי שניים-שלושה שלוקים של אויר, הכל מתבהר וזה חולף. הלאה.

מצינו במקורות

קים דיל ופרנק בלאק צורחים לי באוזן, בעוד המנוע מהמהם שיר ערש.

I put it on when I go lonely
Will you take off your dress and send it to me?

I miss your kissin' and I miss your head
And a letter in your writing doesn't mean you're not dead
Run outside in the desert heat
Make your dress all wet and send it to me

הריח שלך

על המגבות שלי. וגם על המצעים. נשמע לך הגיוני? מה זה צריך להיות?

אבל

במחשבה שנייה

זה בסדר, אני סולח.

את באה הלילה?

נראה שהרומאים היו הראשונים להציב אבני מיל בצידי הדרכים, כדי לסמן את המרחק שעבר המשתמש בדרך. לו רק היו יודעים לאלו מטרות משתמשים במונח הזה.

אבן מיל 1

יש כל מיני סוגים של הליכה. השבת הלכנו לשם ההליכה. היעד היה 25 ק"מ בהרים, בקצב טוב מקצב 3, והמסלול, הנופים והאתרים היו משניים הפעם. או, כפי שהיטיב החמור לנסח את זה, "לא באנו ליהנות". אני חושב שבמאבק בין סיבו, החמור והג'ינג'י לביני, על מי ישביז את מי יותר, לא אני הפסדתי (כרגיל!).

התחלנו את ההעפלה מיגור, דרך "שביל המעפילים" (שם הולם) בשבע ורבע.

אחרי פחות משעה, באחד מחניוני דרך היערנים, פתחנו שולחן וחיסלנו את כל האוכל שנשאנו (פרט לשתי פרוסות פסטרמה מיותמות). עברנו ברחובות האחוריים של סביוני עוספיא, מפנטזים על דוכן פיתות עם לבנה, אבל כנראה שכולם עוד ישנו.

עברנו את שיא הכרמל וירדנו דרך נחל חיק, שזרם לפרקים, ובכלל היה מקסים. החמור פתח צעד בעליה הבוצית להר שוקף, בעוד אנחנו נגררים אחריו. אחרי עוד מנוחה וכרסום פירות יבשים התחלנו בירידה אל מצוקי נחל אורן, דרך פריחת חורף וסיפורי זוועה של הג'ינג'י.

ממערות ישח ירדנו לחניון נחל אורן, שם קנינו פיתות דרוזיות עם לבנה, בגודל זעיר, איכות בינונית ומחיר מופקע והמשכנו מערבה. דרך המטעים והשדות של מישור חוף הכרמל, מתחת למסילת הרכבת

ודרך הביצה הרעילה שמתחת לכביש החוף. ב 13:30 הגענו לחוף עתלית, עם טיפות הגשם הראשונות. הקודקוד כבר חיכה לנו, ואפילו צחק כשסיבו השפיל את כולנו בספרינט הסיום המסורתי.

(בתמונה, מימין לשמאל, בגבי, ספאד, רנטון וסיק בוי)

בסה"כ הלכנו 22 ק"מ בשש וקצת שעות, אז ניתן לומר שעמדנו ביעדים (חוץ מאחד – נהנינו. מאוד נהנינו).

בחודש הבא, היעד הבא – 35-40 ק"מ, 1000 מ' עליה.

אבן מיל 2

קייט 0.5 מאחרת בשבועיים. כמו תמיד, כשאשה מאחרת זו סיבה לדאגה. אבל עם המילואים בעוד 10 ימים, אין הרבה זמן לייצב את הבחורה המסכנה. ייתכן ואאלץ לקצץ בבגדיה. ואולי בשערה. בפעם האחרונה שקיצצתי שיער של בחורה זה היה בסדיר, כשמש"קית החינוך הציקה לי, עוררה אי-נחת בקרב חייליי ובאופן כללי הפריעה. אני מקווה שהפעם התוצאות יהיו יותר טובות.

אבן מיל 3

עוד 10 ימים – שוב מילואים. תעסוקה ליד בית לחם. תעסוקה אחרונה עם המ"פ הנוכחי (וסגנו הכלומניק), תעסוקה אחרונה לפני שאנחנו קולטים את החבר'ה מהפלס"ר שפורק (לא אתם, סנרקי). התחלתי לארגן את הציוד למילואים ונזכרתי בילדותי, בריח של הקודקוד שהיה הולך למילואים, ריח של מדי ב' עם דרגות מהוהות ונעליים שחוקות. אמנם הסתדרתי עם נעליים קלות חדשות, אבל נראה לי שאני מתחיל לעטות את אותו הריח.

הימים ימי האושר והחלום של קיץ 2000. אלפי סטארטאפיסטים בראשית שנות העשרים שלהם, עם משכורותיהם החמש-ספרתיות ומזדותיהם החכורות, סותמים בהמוניהם את רחובות הרצליה פיתוח (AKA The Silicon Vadi) ובפרט את מסעדות רח' משכית וגרורותיו. שכן, בינות לעשרות אלפי האופציות חסרות הערך שכל עובד קיבל, המסאז'יסט הדו שבועי והנסיעה השנתית לחופשה באנטליה ע"ח קרנות הון הסיכון למיניהן, נותרה הטבה אחת שווה באמת: ארוחת הצהריים. בכל יום, בין השעות שתים-עשרה ושתיים וחצי היינו זוחלים החוצה מקיוביקינו ומשרדינו הפלואורסנטים, אל הרחובות שטופי השמש והביוב המפכה בעליזות, ופושטים כארבה על עשרות המסעדות הפרושות במתחם.

באחד מאותם ימי תום, התייצבנו בפתח המסעדה האיטלקית החביבה עלינו. הארוחה באותה מסעדה תמיד הייתה ברגשות מעורבים; מחד – היה האוכל שם טוב באמת, ללא ספק שווה את 30 הש"ח של תלוש הסיבוס הירקרק, ומאידך, המסעדה נשלטה ע"י דמותה האימתנית של המלצרית רוזה. אותה רוזה, 175 ס"מ של שרירים ואימה היתה יורה מפיה את התפריט היומי, וממתינה לא יותר מעשר שניות, בידיים משולבות, להזמנה שתינתן, תוך שהיא נועצת בסועדים האומללים מבטים מזרי אימה. אוי לסועד שהעז לשאול "למה אין היום פטוצ'יני אלפרדו", או "לא שמעתי איזה רביולי יש, את יכולה לחזור?".

באותו יום שטוף שמש לא העיד דבר על התקרית הממשמשת ובאה. הליך ההזמנה הסתיים במהירות ראויה לציון, ולא עברו עשר דקות, והמנות החלו להגיע לשולחן. ואז החליט המיקסטר שחייו התנהלו ללא ריגושים מספיקים במשך 26 שנה. "סליחה, זה לא מה שהזמנתי". בכל המסעדה נעצרו מזלגות בדרכם לפיות, ואחראי המשמרת התכופף מתחת לדלפקו, בעוד רוזה מסתובבת אל עבר המתכנת הגוץ והמאדים. "יש בעיה?" שאלה בטון המבהיר, מעבר לכל ספק, כי מומלץ מאוד שלא תהיה לו בעיה, אחרת באמת תהיה לו בעיה. במקום להבין את הרמז, מיקסטר הסתכל הישר אל עיניה ואמר "הזמנתי פיצה עם פפרוני, וזו פיצה עם סלמי", בעוד שכניו לשולחן מתרחקים ממנו בגרירת כסאות. רוזה נחרה בביטול, "אצלנו זה אותו דבר, פפרוני וסלמי", אבל מיקסטר בשלו "הזמנתי פפרוני וקיבלתי סלמי. אני רוצה שתקחי את הפיצה הזו, ותביאי לי את מה שהזמנתי".

לנגד עינינו המשתאות הרימה רוזה את המגש, בעודה אומרת "אני לוקחת את הפיצה-סלמי שלך מכאן". היא הסיטה אותו הצידה, והוסיפה "אצלנו סלמי ופפרוני הם אותו הדבר", ובאומרה "אני מביאה לך פיצה עם פפרוני", הנחיתה את מגש הפיצה בתנופה על השולחן, מול מיקסטר, מקפיצה צלחות ושופכת את קנקן המים. מיקסטר, כולנו ובעצם כל יושבי המסעדה הורידו את עיניהם בחזרה לצלחותיהם, והאוירה במסעדה דמתה לזו באוהל חדר האוכל בטירונות ב"אדם", בעוד רוזה פוסעת, עטורת נצחון, בחזרה למטבח.

אחרית דבר

ב 31 בדצמבר 2000 קיבלנו את מכתבי הפיטורין. אחרי 7 מיליון דולר שהתאדו להם (לאיפה?) החליטה הפרה החולבת לא לתת יותר. מיקסטר עזב חצי שנה לפני כן, והיום הוא מנהל פיתוח של סטארטאפ צעיר השוכן בקיבוץ במרכז הארץ (ומושך אוכל בקונטיינרים מחדר האוכל). הוא קיבל מהעבודה רכב אדום, עם גג נפתח, המספק לו ריגושים די-צרכו. כחודשיים לאחר האינצידנט המתואר כאן, התברר לנו שרוזה היא אלופת ישראל בהדיפת כדור ברזל. לא חזרתי מאז למסעדה.