הרפתקאות הצב-נחש

בהגיעי למוצב הפלוגתי, אחרי האיחוד המרגש עם חבריי מהפלוגה, לא יכולתי שלא לשים לב לדמות מזוקנת, חובשת כיפה ונושאת דרגות סגן אלוף, הנעה אנה ואנה ברחבי המוצב. חקרתי אודותיו, והסתבר לי שמדובר ברב החטיבתי החדש שלנו. כבוד הרב הפגין מוטיבציה רבה, הצטרף לחפ"ק הפלוגתי למשך ארבעה ימים, דאג לתחזוקת בית הכנסת במוצב ואף הביע רצון לעלות לשמירה עם החיילים. אבל השיא היה ביומו השלישי עימנו, עת לחש לנו בבוקר "היום, אחרי ארוחת הצהריים, תחכה לכם הפתעה". סקפטיים-משהו (עוד מאירופה!) נכנסנו לחדר האוכל, ומה רבה הייתה הפתעתנו כאשר כל אחד מחיילי הפלוגה קיבל שקית עמוסה מכל טוב.

לא, לא מדובר בשקיות ההפתעה, נושאות ציורים של דמויות מאולפני דיסני, שהיינו מקבלים בימי ההולדת, אי אז בשנות השמונים בקריות. כל אחד מהחיילים זכה בשק בגודל בינוני, ובו שלל צ'ופרים, מתוקים כמלוחים, פרטי ביגוד חמים ואביזרי טואלטיקה (שלא לומר קוסמטיקה) מגוונים. החבילות נתרמו בארה"ב וקנדה ונשלחו ע"י ארגון A package from home, המתמחה באימוץ חיילים בודדים או יחידות בתעסוקה. נהנינו מהחבילות, ולפחות אצלנו, הרב החטיבתי יתויג מעתה בצד של "הטובים".

החבילות העלו אצלנו זכרונות מתוקים מחבילות של ימים עברו בצבא. לכל אחד היה איזה סיפור על חבילה שקיבל בנסיבות צבאיות מפוקפקות (פרט לששת החובש, שהיה עסוק בפענוח מכתב אהבה לוהט שצירפה לחבילה שלו שרה בת ה-8). אני נזכרתי בחבילות ששלחו לפלוגה ילדי רמת השרון בימי מבצע "ענבי זעם" בדרום לבנון. פרט לממתקים הרגילים הכילו החבילות שלל דוגמיות של קצף לאמבטיה, מהסוג המחולק ברשתות בתי מלון של 5 כוכבים. בהיותנו ללא מים להדחת האסלות, שלא לדבר על אמבטיות קצף, לא מצאנו לבקבוקים הריחניים שימוש (פרט לאותו צעיר שתהה בקול האם אפשר לאונן בעזרתם, בהפסקה שבין הפגזה למטח קטיושות).

אבל את תואר "סיפור החבילות מספר אחד" קטף, ללא כל ספק, סיפורו של טל, אחד מצעירי הפלוגה. "הייתי בסוף שירותי הסדיר בזמן מבצע "חומת מגן", ויום אחד הגיעה לגדוד משאית עמוסה בחבילות. הפלוגה שלי קיבלה חבילות מילדי בית ספר יסודי בנתניה. פתחנו את החבילות והיינו המומים לגלות, בין חבילות הבמבה והביסלי המתבקשות, פאקטים של נובלס ומגזיני האסלר".

(הערת הצלם: הצ'ופרים חוסלו זמן רב לפני הצילום)
 

יום ראשון, 13 בחודש, 13:00 בצהריים.

כבר הספקתי לקום ב 7:00, להתקלח, להתגלח, לעלות על מדים, לאסוף את רפי מהרכבת, לנסוע למחסום, לאסוף 19 חיילים, לעלות לפלוגה, למצוא את הקיטבג ולקחת את האפוד והנשק מלוטננט דן.

יפתח ואני נוסעים בהאמר הממוגן, והוא מזכיר לי דברים ששכחתי מאז החפיפה, אי-אז לפני שבועיים וחצי, ועוד כמה דברים שהוא למד מאז. הוא אומר דברים כמו "הקטע הזה של הציר הוא שטח מת מבחינת התצפית, קח את זה בחשבון במקרה של מרדף" או "אם אתה רוצה לשים פה מחסום, שים אותו אחרי הסיבוב, שלא יהיה להם זמן לראות אותך ולהסתובב". אני חושב שהוא למד פה המון, ומנסה לחרוט את הדברים טוב-טוב בראשי, כי עוד שעה אני מחזיר אותו למוצב לישון, ונשאר אחראי לעצמי.

יום רביעי, 23 בחודש, 13:00 בצהריים.

אני נותן תדריך אחרון לקצין החופף. הוראות גזרתיות כמו "רק מי שמופיע לך ברשימה יכול לעבור במחסום, בסדר? זה, או מי שיש לו תסריך. אבל תסריך עם השם שלו ומספר הרכב, אחרת זה לא נחשב" או לקחים כמו "אם יש לך אירוע חדירה למוצב, הכי חשוב זה שבשום פנים ואופן, לא תצאו מהשער! שלא יבוא לכם אחד מהמטע, ייתן שתי יריות על הפילבוקס וכשתצאו מהשער כמו הסתערות פרשים, יחכו לכם שלושה עם קנים מכוונים מקדימה, טוב?" אני חושב שהוא נראה בהלם, כמו ארנב שנלכד בקרני מכונית נוסעת, ומקווה בלבי שהוא ייצא מזה מהר. "הכי חשוב זה שתפעיל שיקול דעת, ואם אתה לא בטוח במשהו, תירגע ותרים קשר לפלוגה. ותשמרו על עצמכם, בסדר אח שלי?" אני עולה על ה"אביר" הממתין ואומר למישל הנהג לנסוע כבר, כמה אפשר לחכות לו. הוא צוחק ואנחנו מתרחקים.

נותר לי רק להחזיר את הנשק והאפוד לנתי הרס"פ, על הקיטבג הזדכיתי אמש. אחר כך אפרד מכולם, אחזור לעיר, אוריד את רפי ברכבת, אתפשט, אתקלח, אתגלח ואפול למיטה שדוד.

עוד שירות מילואים תם ולא נשלם.

ועל מה שקרה בין לבין – עוד אכתוב. היה טוב, וטוב לחזור.

נגמר הביתזונות, הגיע הזמן לחזור למדים.

לדחוף בחזרה את ערימת הגופיות התרמיות, הגטקעסים וגרבי הצמר לתרמיל.

לגלות שלא מילאתי דלק, לא הוצאתי כסף ולא הסתפרתי.

אחזור בעוד שבועיים - תשמרו על עצמכם עד אז.

אני מבטיח לשמור על עצמי (ועליכם).

נ.ב. אם מישהו מגיע לאיזור קדומים בשבועיים הקרובים - תקפצו לבקר - הקפה עליי.