הזמן: לפני שמונה שנים. המקום: חורבות הכפר ליפתא, ליד הכניסה לירושלים. המאורע: פעולת פתיחה והיכרות של חוג 58, "טירוף ועוצמה", של חוגי סיירות, בהדרכת עבדכם הנאמן. אמרו לי, שמשחק פתיחה טוב צריך שיהיה פיזי, שאנשים יזוזו, יגעו אחד בשני וככה גם ייפתחו יותר מנטאלית. אז בין כל משחקי המעגל היה גם את "שם, מאיפה אני, תנועה" הידוע לשמצה. אחד-אחד סיפר כל אחד איך קוראים לו, מאיפה הוא ואלתר תנועה, עד שהגיע תורו של הבחור הצנום בקצה, שאלתר תנועה לא מובנה, ספק עווית ספק צעד ריקוד מהפכני. "מה זה היה?" שאלתי, והוא, שלא הספיק לחשוב למה הופנתה השאלה, ענה "אבי מה?". "אבימה, אבימה" צעקו כולם, וכך נקבע שמו, עד עצם היום הזה.
הזמן: יום שישי לפני שבועיים, שמונה בבוקר. המקום: שער יפו, העיר העתיקה, ירושלים. המאורע: אני אוסף את אבימה, לפני טיול במדבר יהודה.
הילד מחליט שעכשיו תורו לחנך אותי, ושאם קמתי בשש בבוקר אני כבר רעב (מה שנכון), ובין סמטאות הרובע הנוצרי הוא מוביל אותי אל מעוז "החומוס הטוב ביותר במזה"ת (לא כולל דמשק)" – מסעדת "לינה" (לפני שאלמנטים מסאו-פולניים מסוימים בקרב קהל הקוראים מתחילים להעלות קצף מהפה, אזכיר רק כי חומוס הוא עניין אישי ואמוציונאלי בהחלט, ואוסיף כי "המביא דברים בשם אומרם, כאילו הביא גאולה לעולם"). החומוס מצוין, המחיר מגוחך, ובכוחות מחודשים אנחנו חוזרים למכונית המחכה בסבלנות בחניון בממילא.
מעט לפני עשר אנחנו מגיעים לחניון מול הכניסה לנחל משמר. מחליפים לבגדי טיול, מאזנים את התרמילים ויוצאים לדרך. העננים ממעל מזכירים לשנינו את העננים בניו זילנד, ארץ הענן הלבן הארוך, מה שמתחיל מבול בלתי פוסק של סיפורים והשוואות בלתי נמנעות.
אחרי הליכה במישור הסחף של הנחל וכניסה לאפיק עצמו (סה"כ 45 דקות), אנחנו מגיעים לפיצול בשביל. השביל התחתון נכנס לקניון, בעוד מצפון מעפיל שביל במצוקים, עוקף את הקניון. אנחנו בוחרים בשני ומתחילים לעלות. אחרי כעשרים דקות אנחנו בנקודת תצפית נהדרת אל ים המלח שמאחורינו, מזיעים ומתנשפים. מסתבר שכל הטעימות האלה לפני החתונה לא ממש הועילו לכושר הגופני.
מראש העליה השביל יורד לאיטו, בחזרה לאפיק הנחל, ממערב לראש הקניון. אפיק הנחל מסתיים במצוקי גיר נישאים בקשת של יותר מ 180 מעלות, ובצד הדרומי נובע כל ימות השנה עין משמר לתוך בריכה גדולה.
בצל המצוקים קריר, ואנחנו מוותרים (כרגע) על טבילה במים, ובמקום זה מחליטים לאכול (כל הפעילות הזאת מעוררת את התיאבון). אני מבשל תפוחים וקינמון בקומקום, בזמן שאבימה פורש לנו ירקות, חמוצים ושניצלים, מעשה ידי אימו להתפאר. עוד 2000-2500 קלוריות נשאבות, ולא נודע כי בא אל קרבנו, ואחרי עוד סיפורים קיווים ("מה? אני לא מאמין שפגשת את משפחת רובינזון הניו-זילנדית בנלסון לייקס, שש שנים אחריי! איך האימא? עדיין שווה?") אנחנו חוזרים לדרך.
אנחנו יורדים כלעומת שבאנו, ובפיצול באפיק הנחל אנחנו בוחרים הפעם בשביל שיורד לקניון. מהר מאוד אנחנו מגיעים לגבים הראשונים, ועפ"י הבוץ היבש בשלבי המתכת בסולמות, מאז השיטפון האחרון, אנחנו הדפוקים הראשונים שלא עקפו מסביב.
את הגב הראשון אנחנו מצליחים לעקוף, וגם את השני איכשהו. אבל אז גובר עלינו ההיגיון הבריא. ברור שבמוקדם או במאוחר יגיע גב שלא נוכל לעקוף, וכל עיקוף כזה גם מצריך זמן רב של טיפוס או ירידה בצוקים. את הגב הבא אנחנו צולחים. המים, למקרה שמישהו תמה, קרים. מאוד. ועמוקים. יש גבים שצריך לצלוח בשחייה, ואז גם המצלמות נכנסים לשקית אטומה בתוך "כובע" התיק.
אחרי כמעט שעתיים בגבים מגיחה קרן שמש אל תוך הקניון. אנחנו מתפתים לעצור ולהתייבש אבל, בפעם השנייה באותו יום, אנחנו מפתיעים את עצמנו וחושבים בהיגיון. ברור לנו, שדקה אחרי שנתייבש ונצא לדרך תבוא אם כל הגבים, ושוב נירטב, אז אנחנו ממשיכים קדימה, ובאמת אחרי חמש דקות אנחנו מגיעים למפל של 20-30 מטר שיורד לגב עמוק וארוך. אנחנו שוחים אותו כאילו כלום, ובכתם השמש הבא מתפשטים ומתייבשים.
הליכה מואצת מחזירה אותנו לאוטו קצת אחרי ארבע, ולמרבה הפלא הוא שם, ואפילו לא פרוץ (פריחת הבדואים מתחילה רק באביב, מסתבר). ענני סערה קודרים מתחילים לרדת מצפון וממערב, ובמעלה אדומים כבר תופס אותנו הגשם. אני מוריד את אבימה בביתו וחוזר לשפלה. רק ערב יום שישי והספקתי כבר כל-כך הרבה. ככה צריך לפתוח את השבת, קפוצ'ון-סטייל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
