בחורף 1999 ירד שלג בהרי הצפון. ארזתי את 3 אחיי (חמור בשירות קבע,
נפיל בן חכם-עשרה ושיקו בן 9 שנות כלב) ועלינו לכיוון הר מירון. המיליונים עמדו
בפקק בכניסה הצפונית להר, בעוד אנו התגנבנו מדרום, החנינו את הפונטו בכביש הגישה
לחמדת-ימים והתחלנו לטפס. סיבוב 15 הק"מ, חלקו בשלג, היה אחד הטרקים היפים
שעשינו בארץ ישראל. מאז גדלנו, החמור כבר קשיש במילואים, הנפיל עדיין חכם מכל, שיקו
כבר מטריד את מנוחת הפרות בשדות הציד הנצחיים והפונטו הוחלף ברכב מנהלים. אבל לא
שכחנו את הטיול וכל פעם כשיש אפיזודת שלג דומה אנחנו אומרים ש"באמת צריך
לשחזר את הטיול ההוא". ותמיד יש משהו קריטי בעבודה שלא מאפשר לקחת יום חופש,
ילד חולה או הדבר הזה שנקרא שגרה ונקרה בדרכנו.
חלפו 15 שנה. בתקשורת דיברו על סופה, אתר החרמון נסגר, בגליל העליון
ביטלו את הלימודים. הנפיל בדרכו חזרה מכנס בחו"ל, שיקו עדין בשדות הצייד
הנצחיים. החמור ואני שמים הכל בצד, מכינים במוצ"ש שני תרמילים ומכוונים שעונים
ל 0515. השעון מצלצל, פאקינג קפוא מחוץ לפוך אבל אף אחד לא רוצה לאחר לשני. אריזות
אחרונות ו-הופה לאוטו, דוהרים צפונה, אספרסו נשתה כבר בדרך. מתחילים לטפס לכיוון
המירון מצומת חנניה ואחרי פרוד כבר יש שלג בצדדים.
עוברים מחסום משטרתי אחרי אמירים, השוטר המתנדב מאשר לנו לנסוע עד מושב מירון.
הכביש הראשי של המושב פנוי משלג אבל הכבישים המשניים, כולל ההיקפי המזרחי, מלאים
קרח. אני חונה, מתרשם מהטמפרטורה ומחליט שהמקום הטוב ביותר לגטקעס התרמי הוא על
הרגליים שלי (הבנה אליה הגיע החמור עוד בבית). חם-צוואר, כובע, מעיל גורטקס, כיסוי
גשם, תרמילינו על גבינו ו – עושים דרכנו אל הנקודה בה סימון השבילים השחור פוגש את
המושב.
מתחילים את הטיפוס מערבה ואחרי כ-5 דקות סימון השבילים נעלם אל מתחת
לשלג. בתחילה תוואי השביל ברור מאוד, אבל גם זה הולך ומיטשטש ועוד כמה דקות נעלמות
עקבות המטיילים האמיצים האחרונים, כנראה שאף אחד לא המשיך מכאן. למזלנו הלילה עבר
כאן שועל, עקבותיו הדבר היחיד שמפריע לשלג הבתולי, ואנחנו הולכים אחריהן. עץ קטלב
מבצבץ מהשלג ומשמאלו רואים ענן נח על פסגת המירון.
השביל מזגזג צפונה ודרומה, אבל תמיד מטפס מערבה. במקום אחד אנחנו תוהים
אם לא התברברנו, חוזרים אחורה ולבסוף מחליטים שדווקא היינו בסדר. השלג הולך ומעמיק,
היום מתבהר ואגם דלתון ממזרח כחול-כחול בתוך רמת דלתון הלבנה.
אחרי שעתיים וחצי כפות הרגליים חצי-קפואות, אבל השיפוע מתמתן ואפשר
לראות שטיפוס 500 המטר קרב לקיצו וכך גם הפסגה. השלג באיזור חניון הפסגה עמוק מאוד
והחניון המוכר כל-כך נראה כלקוח מתוך סיפורי נרניה.
חלק מהכבישים בחניון כנראה פונו לפני מטח השלג האחרון, אז יש משטח אחד
לא מושלג בו אפשר לעמוד, להפשיר ולאכול משהו. תוך כדי נפנוף מתמיד של רגליים
(להזרים את הדם) אנחנו בולסים פיתות, חומוס, חמוצים ופירות יבשים, ובמיטב המסורת
של טרקים בחו"ל – מכינים קפה משלג. הקפה מתקרר מהר, אנחנו אורזים וממשיכים
ללכת – יותר חם בהליכה.
כל איזור הפסגה מכוסה בשלג בעומק של כמטר (להערכתנו) ואנחנו מתלבטים
טיפה איך להמשיך. כל סימוני השבילים נמצאים עמוק מתחת לשלג והתוואים מטעים. אנחנו
מנתחים את השטח כמו בסדרת ניווטים – תבליט בלבד, ולוקחים אזימוט לכיוון האוכף בין
הר בר-יוחאי והר עפאים. מדרום לנו עץ אלון בודד ליד בריכת חורף. שלט ירוק מדבר על
"סרטנים ירודים שחיים בבריכה בחורף ומטילים ביצי קיימא (ביצים עמידות לחום
ויובש)". מבט אחד בבריכה מעלה חשש כבד האם ביצי הקיימא מחזיקות מעמד.
אנחנו ממשיכים בכיוון כללי דרומה ומגיעים לאיזור מדרום להר בר-יוחאי,
עם הרבה סימני נוכחות דרוזית (לא מאוישים במזג האוויר הנוכחי). בדרך העפר
מזרח-מערב שעוברת מדרום להר זבד בואכה בית ג'ן אנחנו פוגשים את האנשים הראשונים
מאז השוטר במחסום – שני דרוזים שבודקים את יכולת העבירות של הטנדר שלהם (עובר).
אנחנו פונים מזרחה, עוברים עוד בריכת חורף ואת האנדרטה לזכר סמל סאלח טאפש. אנחנו
נפרדים מדרך העפר ומחליטים לגלוש למטה דרך נחל מירון. את ההוטה בתחילת העמק אנחנו
מוצאים, אבל מהר מאוד ההליכה נעשית קשה מאוד – רק אלוהים יודע איפה השביל, השלג
עמוק ורך ובנוסף לכל השאר אנחנו הולכים בשיפוע צד. אינסטינקט ניווטי גורם לנו לטפס
בגדה הדרומית בנעליים מוצפות שלג ומים קפואים, וכשאנחנו רואים צניר עטור נטיפי
קרח, אני יודע שחזרנו לתוואי הנכון.
מכאן ההליכה שוב מהירה והשטח נפתח. אנחנו מגיעים לעין זבד, עם עץ
האלון הבודד מוקף משטחים מושלגים והנביעה בין שורשיו. חוזרים לניווט תבליט, עוקפים
את ראש נחל סוד וגולשים בשלוחה צפון מזרחה עד לכסא אליהו, שראשו עטור שלג.
ממשיכים לרדת, ליד חרבת שמע השלג מתמעט ואנחנו גולשים בבוץ לנחל מירון
עד שהמושב וקבר הרשב"י נמצאים מצפון לנו. העפלה קצרה ואנחנו בפתח מתחם הקבר,
ומשם הדרך בחזרה לאוטו מהירה, ואחרי שש שעות בשלג אפילו כפות הרגליים מפשירות.
הקרח ברחובות כבר נמס, וליד הפלאפל בכניסה יש הרבה עירוניים שבאו לחפש שלג...
אנחנו מחליפים לבגדים יבשים, אוכלים ומתחילים לחזור הביתה, יודעים שהבוקר
עשינו את הבחירה הנכונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
