הרפתקאות הצב-נחש

(והפעם פוסט אורח: גמר"ש!)

מעל 60% מאוכלוסיית המדינה עומדים לקרוא ידיעות אחרונות השבת. חלקם הגדול יקחו את מוסף 7 ימים, המוסף הנקרא ביותר במדינה, ושם תצפה להם כתבת שער גדולה. אני מתכבד לצטט, מילה במילה:

קניתם?

צוות פרסומאים המציא ומכר לציבור את המפלגה | באידאולוגיה לא התעסקו כמעט, רק בהשגת השלטון | אמירה לם התלוותה ל"קדימה" במשך חודשייים וראתה איך זה עבד: יצירת המותג, האודישנים, המסרים הנוצצים, היעילות העסקית, ההשתקה וההרדמה (עמ' 32)

קראתם? יופי. הפנמתם? בכלל יופי! עכשיו אתם יודעים מי זו קדימה! עכשיו אתם יודעים איך עבדו עליכם, איך מכרו לכם עטיפה, "קמפיין שהקים לעצמו מפלגה". בלי תכנית, בלי מדיניות. רק למכור, ועכשיו אפשר ללכת הביתה ולנוח.

מה תעשו עם זה עכשיו?

אה...

אני יודע. עכשיו כולם יתפעלו איזה יופי של עיתונות לוחמת, ואיזה אומץ לפרסם כזו כתבת תחקיר, ואיזו חשיפה. דרך אגב, העיתון הזה נמצא בידי מיום רביעי, למחרת הבחירות, ויש לי יסוד להניח ש"התחקיר" לא נכתב בשלישי בלילה. אז למה, לעזאזל, לפרסם אותו אחרי הבחירות, ולא שלושה ימים לפני?

אה, ברור. כי אז הם היו עלולים חס וחלילה להסתבך עם ראש הממשלה.

זו לא הפעם הראשונה שאני טוען, והמארח היקר כאן טוען, וגם עוד אחרים, שלעיתונות יש מטרה, ומה אתם יודעים - המטרה הזו לא כוללת סעיף של להביא לכם אינפורמציה רלוונטית. המטרה הזו כוללת סעיף אחד: למכור. גם אם זה אומר לטשטש אתכם, כדי להשיג נקודות אצל מי שבאמת חשוב כאן במדינה. וזה לא אתם.

דרך אגב, הכתבה עמוסה פנינים לאין ספור, מתוכן אביא כאן אחת:

"אריק יצר תחושה שיש על מי לסמוך. עם אהוד הזענו הרבה להגיע למשהו שמשדר אמינות".

רפי גינת יקר, עורך ראשי של ידיעות אחרונות: אתה יכול להמשיך להזיע.

לך - כבר לא מאמינים.

סע לשם, שלם 16 ₪ בחניון בחוץ והיכנס לבנין. המתן למעלית, קומה 6, ימינה, שמאלה ושוב ימינה, לחדר 5. שב איתה, או עמוד לידה. הבט בה כשהיא ישנה שנת סמים ומשככי כאבים, וכשתפוג השפעתם לטף את היד שטופת הדם, תוצאת ניסיונות כושלים להחדיר עירוי, או את השיער האפור, שהיה תמיד רך ומטופח ועתה הוא יבש ונוקשה.

דבר אליה. לחש לה באוזן, הזכר לה שאתה שם. ספר לה דברים משמחים, על ההכנות לחתונה, על תוכניות לאחרי, על ירח דבש מתגבש. ספר לה על הדמו המסובך שהרמת, שאולי יעזור להביא את שיתוף הפעולה הנכסף עם חברת הענק ההיא. על הטיול בשבת שעברה, על מזג האוויר, על הים הנשקף מהחלון. דבר אליה, ואולי תזכה להבעת הכרה. אולי אפילו לחצי-חיוך. דבר אליה, אם תוכל.

ובסוף – רד למטה, חזור לאוטו, צא מהחניון, וסע הביתה, בתנועת הליל המדלדלת, כאילו כל שדי הגיהינום רודפים אחריך. עלה לדירה, הדלק את הדוד ולמקלחת. ולהסתבן טוב-טוב, כי הריח, הריח. הריח הזה.

אני חושב שאנחנו, בני האדם, כמין, עוד לא פיתחנו מנגנונים להתמודד עם זה. מנגנונים רגשיים, נפשיים, חברתיים. לפני עשרת אלפים שנה היית מגיע לגיל שלושים, והיית הכי זקן בלהקה, אז הנמר ביער היה תופס אותך. לפני אלף שנה היית מגיע לגיל ארבעים, כבר לא היית מספיק זריז, ואולי הראייה לא הייתה כבר כל-כך טובה, המחרשה היתה נופלת לך על הרגל, הרגל היתה מזדהמת, אחרי שבוע היה לך אלח-דם ואחרי עוד שלושה ימים זה היה נגמר. לפני מאה שנה היית מגיע לגיל שישים, חוטף שפעת, משתעל כמה שבועות וזהו. אבל היום – היום יוציאו לך את הנשמה, עם אנטיביוטיקה וזונדה וטוּבּוּס ונקזים, ובמקרה הרע במשך שבועות, או חודשים, או שנים! תשכב בחדר מסריח ומלוכלך, בבניין מוזנח, לא ממש חי אבל לא מת, מין ישות ביולוגית לא מוגדרת ולפעמים לא יותר מזה. עם מבקרים ומלווים, שלא יודעים מה לעשות, ולא יודעים איך להתמודד. לאבל יש מנגנונים, יש בכי, יש הלוויה, יש שבעה. יש חברים שמנחמים, יש מילים שצריכות להיאמר ויש טקסים שצריכים לעבור.

אבל לזה? מה יש נגד זה? מה יש בשביל זה?

למה בלוגים? למה לקרוא בלוגים? למה לכתוב בלוג?

תשובה אחרת אני מתחיל לשמוע בזמן האחרון. מסתבר שיש בלוגים שתשמע בהם דברים חשובים, ולא תשמע אותם בכלי תקשורת אחרים (ובלוגים הם כלי תקשורת, בין אם נרצה בזה או לא). כך למשל, בעת המהומות המוסלמיות (ערביות?) בצרפת לפני כמה חודשים פרצו בדנמרק מהומות דומות מאוד. למעשה, חלקים ניכרים מהעיר השניה בגודלה בדנמרק היו תחת עוצר במשך למעלה משבוע, בניסיון כושל להשתלט על הפורעים. דבר מזה לא פורסם מחוץ לדנמרק, באף כלי תקשורת דני דובר אנגלית, עד שהסיפור דלף החוצה תודות לבלוגר דני.

רוצים עוד דוגמאות? יש. יקיר בלוג זה, הגמר"ש, שאל לפני למעלה מחודש "האם קבוצות אופורטוניסטיות שוחרות מדון, כמו עיתונאים בידיעות אחרונות, נוטות לשקר רק למען משכורת, או שהם פשוט נהנים מזה?". מעבר לכתיבה השנונה (כהרגלו) הוא חושף שוב את עליבותה והטייתה הפוליטית של התקשורת המיינסטרימית בישראל, גם בכתבה חסרת הקשר פוליטי (לכאורה) כמו כתבה במוסף ספרות או מחשבים. ממש למחרת כתב יקיר אחר של הבלוג, אוון מלוני, על פרשיית הקריקטורות שהסעירה את העולם המוסלמי וחשף כי רוב צרכני התקשורת המערביים לא נחשפו מעולם לקריקטורות עצמן, ולכן לא יכלו להגיע לדעה משלהם באשר לסיבה לפרוץ הסערה (שווה לקרוא).

לא התכוונתי להגיע לפוליטיקה בבלוג הזה, לא לפתוח בדיונים פוליטיים ולא להתנצח עם אף אחד. אבל גם עם כל הכוונות הטובות הללו, בעודי מקפיץ את הנפיל הבוקר לתחנת הרכבת, ואני התגלמותו של טוני סופראנו (זקן בן שבוע, שיער סתור, עיניים נפוחות, נעלי בית וטרנינג בצבעי הדגל האיטלקי), לא יכולתי להתעלם מכרזות הבחירות הקוראות להצביע ל"קדימה".

אומר רק זאת: אל תצביעו ל"קדימה". אל תצביעו ל"קדימה". אל תצביעו ל"קדימה". בחייכם. אתם יודעים שאין שם כלום, רק ריקנות והבל רוח. בעידן הנוכחי בפוליטיקה הישראלית, בו למצע המוצהר ולמפלגה אין שום משמעות, משמעות ההצבעה היא רק את מי נשלח לכהן בכנסת. אתם לא רוצים להצביע עבור צחי הנגבי, רוחמה אברהם (שרת הפנים מטעם "קדימה", לכל השדים והרוחות!) ואלי אפללו. אתם לא רוצים להצביע לאולמרט. מה לעזאזל משותף לחיים רמון, אהוד אולמרט, שאול מופז, שמעון פרס ורוני בר-און (כן, ההוא מפרשת "בראון-חברון"), חוץ מאופורטוניזם ציני, תאוות שלטון בלתי נלאית וצורך לקפוץ על עגלת הפטורים מביקורת, ציבורית או משפטית? "קדימה" היא שיא חדש באופורטוניזם הפוליטי בישראל, קיצוני בסדרי גודל מ"הדרך השלישית" או "מפלגת המרכז" ז"ל (מישהו זוכר אותן בכלל?). בחייכם. תתעלמו מהחיבוק הבלתי-מרוסן ותעודת ההכשר של התקשורת ל"קדימה". זו בסך הכל מפלגת הבובות האולטימטיבית של אוליגרכיית ההון-שלטון הישראלי. כל מי שקשור ל"קדימה" הוא אתרוג היום של התקשורת הישראלית ולא יכול להיות דבר רע יותר לדמוקרטיה. ולמי ששכח – שרון היום חבר קופת חולים, לא חבר ב"קדימה".

אני יודע שאין אלטרנטיבות, ואין למי להצביע. גם לי אין למי להצביע. הבחירות בעוד 11 יום ואין לי שמץ של מושג למי. אבל גם בבחירה בין הנבלות והטרפות בפוליטיקה הישראלית, יש שרץ שניצב מעל כולם. בבקשה. בחייכם. תנשמו עמוק, תנקו את מסך העשן מהעיניים, סגרו את הטלוויזיה וזרקו את העיתונים. קחו עשר דקות ורק תחשבו את מי אתם הכי פחות רוצים לראות בכנסת הבאה. תודה.