הרפתקאות הצב-נחש

שש בבוקר. השעון מצלצל, אני מקלל, מקלל ומקלל. "כל פעם, אותו הסיפור". הראש צועק "אני כואב, מה אתה עושה?", המיטה חמה, רכה ומזמינה. המוח מחשב מתי הלכתי לישון אמש, ובאיזו מטריקה שלא אבחר, זה עדיין יוצא מעט מדי. הגוף מצ'וקמק, אולי מסמן מחלה מסתורית שמתקרבת. תוכניות ביטול שונות ומשונות צצות בראש, ובכל מקרה ברור שלא מאוחר מדי לחזור לישון. אני גורר את עצמי למקלחת, מתיז מים על הפנים ומצחצח שיניים. ממלא מים במנשא, מוודא שיש מספיק קפה וסוכר בפק"ל, דוחף חבילת ופלים בתיק. בקושי עלה אור בחוץ, אין קולות חיים מהרחוב ואני לא רואה איש כשאני פוסע לאוטו.

אבל בדרך, כשאני רואה את ההרים, הכל מסתדר.

גם כן יום שישי

(ואולי מוטב לומר עונג שבת). אראל סג"ל ממשיך ללהטט בלשונו.

תחילת חורף 96/7', יום חמישי, כמעט חצות, בסיס צה"ל אי-שם. חזרנו מתרגיל בן שבוע, שהיה נורא. כלום לא עבד, שום יעד לא הושג, הצגנו את רמת הביצוע מהנמוכות שנראו אי-פעם, וכל זה עם אחד הצוותים הטובים שהיו ביחידה. אחרי עבודה על הציוד נכנסנו לחמש שעות של תחקירים, כדי לנסות ולהבין מה בעצם היה שם. בערך באחת עשרה גם זה נגמר, ולמרות שלא רציתי כלום יותר מליפול לשק"ש, לקחתי עוד קפה והלכתי למשרד, לסגור קצת פערים בעבודה השוטפת.

לא מצליח להתרכז (העייפות, העייפות) אני קופץ למשרד המ"פ לעוד קפה. הטלפון מצלצל ועופר המפל"ג עונה, ומיד מחוויר. הוא מנתק ואומר לי "חייל של ירון נפצע". מאותו רגע הכל מתחיל לרוץ במהירות מסחררת, אבל לי נראה כאילו הזמן זורם בהילוך איטי. דיווחים ממשיכים לזרום – הצוות של ירון, צוות צעיר, בתחילת טירונות יחידה, היה במסע, מישהו ירה בחייל, החייל ירה בעצמו – ערפל קרב מוחלט. כעשרים דקות אחרי הדיווח הראשוני, מודיעים לנו שהחייל נהרג. אנחנו בקשר עם כל העולם – חפ"ק המסע, ירון, דרור המ"פ, המח"ט – ורק מנסים להבין מה קורה ולהפיץ את זה. ואז דרור מתקשר שוב ומודיע לנו שירון בבית החולים, שהחייל שנהרג הוא אוהד ושאני קופץ לתפוס פיקוד על הצוות, עד להודעה חדשה, כי ירון יהיה עם המשפחה.

אני לוקח עוד קפה לדרך, ועופר מקפיץ אותי לבסיס בו נמצא צוות ירון (הם עוד לא עלו ליחידה). "עופר, מה אני אעשה איתם?" "לא יודע, תטרטר אותם, תשגע אותם, אל תיתן להם שניה לחשוב". מגיעים לבסיס והצוות עוד לא הגיע. אני מחכה לבד, בחושך, ומבין שאני צריך מישהו שיטרטר אותי ולא ייתן לי לחשוב, אבל זו פריבילגיה שאין לי. הצוות מגיע, אני מכנס אותם ומסביר להם בקצרה את מה שידוע לנו. אין לי שום כוונה לטרטר אותם, מה גם שמגוון קודקודים ממפקדת החטיבה, מפקדת האוגדה וחוקרי מצ"ח מהפיקוד בדרך אליי, כדי למצוא מישהו שאשם בכך שחייל יורה בעצמו באמצע מסע. אני מקציב להם עשר דקות לאכול משהו, עוד עשר דקות למקלחת ומטיס אותם לישון. אחרי עוד 20 דקות וכמה צעקות איום גם הלחשושים באוהל נגמרים והתשישות מנצחת אותם.

מתישהו עופר ודרור מגיעים ולוקחים ממני את הנטל של כל הקודקודים המאיימים. כל החבורה המכובדת נעלמת (לתחקיר? לקבלת החלטות? עד היום אני לא יודע) ואני נשאר עם המ"כים וסמל הצוות של ירון, לתחקיר שלי, ובעיקר כדי לתת להם לדבר ולפרוק. הבוקר עולה, ואף אחד לא מדבר איתי בקשר להווה או לעתיד הקרוב. אני מתכונן להישאר את השבת עם הצוות, וחושב איך אני דואג שהציוד שלי ירד מהיחידה אליי, עד שבאחת עשרה ורבע דרור מתקשר אליי. "ההלוויה היום באחת בקרית שאול. לא מעניין אותי איך, אתה מביא לשם את הצוות". אני מטיס אותם לטיולית, עם מדי א' בידיים, ומסביר לנהג שהיום אין תמרורי עצור ואין הגבלת מהירות. אני מפר את ההוראה המפורשת של המח"ט ונוסע דרך פאתי שכם ומחנה בלאטה, בטיולית מלאה טירונים, כדי לקצץ 45 דקות מהנסיעה, מקלל את כל הפקקים בחוצה שומרון, ומקבל טלפון מדרור כל 5 דקות "איפה אתם? איפה אתם??? לא מעניין אותי שיש פקק, מצדי תפרוק מהטיולית ותירה באויר!". באחת ורבע אנחנו בקרית שאול ואני מחזיר לירון את הצוות שלו. אני לא זוכר הרבה מההלויה. הספדים, פרצופים והפקידה של דרור מייבבת. כנראה שבזכות אותה העייפות, וההלם הכללי שהייתי שרוי בו, הצליח רונן הקמב"ץ לתחמן אותי ולהשאיר אותי שבת בקו בטול-כרם במקומו, כשבכלל הייתי אמור לצאת שבת. לא ממש שינה לי.

אני זוכר שבזמנו היה ברור לי שאוהד התאבד, למרות שלא היתה לו שום סיבה – לא היו לו בעיות בבית, היה לו קשה בצבא, אבל לא יותר מאחרים, הוא לא היה מבודד או מנותק בצוות. היום, כשאני פחות צעיר ופחות תמים, ואחרי שראיתי את המשפחה שלו, אני מקבל שזו היתה תאונה. חייל צעיר, בחושך, מתנתק מהכח, נלחץ, מבולבל, אולי צועק ולא מקבל תשובה. אולי רוצה לירות באויר כדי להזעיק עזרה? כנראה שלעולם לא נדע.

21781 חללים לצה"ל וכוחות הבטחון עד היום. ולכל אחד יש סיפור, או בעצם הרבה סיפורים, כמו הסיפור שהבאתי. ומי אני בסיפור, בעצם? מספר מעדות שמיעה מהדרגה השניה, שחקן משנה מהדרגה השלישית, ניצב בעצם. חודשיים אחר כך נפצעתי, וכעבור עוד שלושה וחצי חודשים השתחררתי. עופר לא הסכים לחתום חתימה נוספת ולצאת לקורס מ"פים, אבל ירון הסכים, היה מפקד היחידה והיום הוא סמג"ד. דרור יצא ללימודים, חזר לצבא והיום הוא מג"ד.

אבל גם היום, כמו כל שנה, נעצור את החיים לכמה שעות וניפגש במקום הרגיל, בזמן הרגיל.

שיר ליום הזכרון

אתר ליום הזכרון

זלדה בפוזה אופיינית

שיקו בפוזה אופיינית

עוד משהו - ספר שכולו אהבה לכלבים - "הרודפים" של דין קונץ.