מערכה א': חורף 95/6'
בחורף 95/6 היה לי קר. שלג ירד בלבנון, ולמרות החרמונית והמגפיים הקנדיים המרופדים, היה לי קר בעמדת "כחול". האוניברסיטה העברית, אליה נרשמתי שנתיים וחצי קודם לכן, דיווחה למוסד לביטוח לאומי (להלן המב"ל) שאני סטודנט, וזה האחרון מיהר לשלוח לבית הוריי דרישה לתשלום חוב. הקודקוד, שש לקרב בבירוקרטיה כתמיד, מיהר לשלוח למב"ל מכתב תשובה עוקצני, ובו ציין שלא שמע על כך שחיילים צריכים לשלם לביטוח לאומי. מהמב"ל ענו שלדעתם אני סטודנט, ולא חייל והוא השיב שדעתם אינה קובעת, אלא דעתם של הרמטכ"ל ושר הביטחון. אנשי המב"ל לא התייאשו וביקשו הוכחה שאני חייל, כגון צילום של תעודת חוגר. הקודקוד, כאילו שפכו שמן על מדורתו, נזעק ותקף אותם בטענה שהמב"ל וצה"ל הן שתי זרועות של מדינת ישראל, ולפיכך הן יכולות לתקשר האחת עם רעותה, ולוודא את הסטטוס שלי, דבר שאינו תפקידו, כאזרח מן השורה. מהמב"ל השיבו שהמחשב שלהם אינו מחובר למחשבי צה"ל, ולפיכך אינם יכולים לבצע את הבדיקה, ולפיכך הם מבקשים, בשנית, הוכחה תקפה להיותי חייל. בשלב הזה, לאחר כשלושה חודשים, החליטה הרס"פית שמחזה האיוולת נמשך זמן מספיק וביקשה ממני צילום של תעודת החוגר שלי, באומרה "אבא שלך יכול להמשיך עם המלחמות הדון-קישוטיות עוד שנה, עדיף שיתקן לי כבר את הכיור". אני, בשומעי לראשונה את הסיפור, התפעלתי (בפעם המי יודע כמה) מדבקותו של הקודקוד במשימות בלתי אפשריות, צילמתי את החוגר והזכרתי לקודקוד שלא ישכח לקנות פקונגים, כמו בפעם שעברה. בדרכו לחנות לחמרי בניין הוא מלמל מתחת לשפמו, "אתה עוד תראה, אם היית נותן לי לנצח אותם היום, לא היו לך יותר בעיות איתם לעולם".
מערכה ב': מאי 99' – נובמבר 2000
לאחר שחזרתי מטיול בן שבעה חודשים ברחבי העולם, פניתי למב"ל על מנת לקבל את מצב חשבוני ולשלם את החוב שהיה לי, לאחר שבעה חודשים ללא עבודה (ילד טוב וייקה נשאר ילד טוב וייקה). שילמתי את החוב ויצאתי לחפש עבודה, חופשי ומאושר. מה רבה הייתה הפתעתי כאשר, לאחר כשנה, קיבלתי מהמב"ל דרישה לתשלום חוב ארבע-ספרתי. פטרתי את המכתב כטעות בירוקרטית אופיינית והמשכתי לעבוד במרץ. חודשיים אח"כ, החוב תפח ודרישת התשלום גבלה באלימות. במשך שלושה שבועות צרתי על מספר הטלפון שנרשם בתחתית המכתב עד שלבסוף הצלחתי לדבר עם האיש שמאחוריו. מר מב"ל התגלה כאיש מבוגר ונעים הליכות, שלא התרגש בכלל מטענותיי לפיהן מעבידי משלם עבורי את תשלומי הביטוח הלאומי. "המעביד זה בטיפול חוליית גבייה משכירים. אנחנו גבייה מלא-מועסקים וסטודנטים". כאשר הצעתי לו שיבדוק בחדר שלידו, של חוליית הגבייה משכירים, ויראה שאני משלם, הסביר לי כי "המחשב שלנו לא מחובר למחשב שלהם. שלח לנו תלושי משכורת כדי להוכיח שבאמת אתה מועסק ומשלם לנו". נשכתי את השפתיים ופיקססתי לו את התלושים, וכשסיפרתי את הסיפור בארוחת שבת משפחתית זכיתי לצהלות "אמרתי לך" מהקודקוד. "אח, אם רק לא היית מקשיב לאמא שלך ונותן לי לטפל בהם... לא היו לך בעיות איתם בחיים! אבל עכשיו..." השפלתי את מבטי אל הצלחת וייחלתי למשהו שיסיח את הדעת מתבוסתי. בקשתי נענתה כשהרס"פית שאלה את הקודקוד מתי הוא מתכוון כבר לנקות את קולטי השמש.
מערכה ג': אפריל 04' - ?
לפני כחודש אני מקבל טלפון ממספר לא מוכר. "שלום לך קפוצ'ון, מדבר אהוד מהמב"ל. למה לא עדכנת את הכתובת שלך?" אני מתנצל על חטאי הכבד ושואל במה דברים אמורים. "יש לך חוב גדול אלינו" הוא עונה. כשאני תוהה איך ייתכן שלאזרח עובד ושומר חוק כמוני יכול להיות חוב למב"ל, הוא מסביר לי בנועם שלא עבדתי מאז שנת 2000. אני מסביר לו, בסבלנות אין קץ ובנועם לא-פחות, שטעות בידיו, והוא מבקש, שוב, שאפקסס לו את טפסי 106 או תלושי המשכורת הרלוונטיים. אני רושם את מספר הפקס שלו תוך שאני מזמזם את "עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא" ורושם לעצמי תזכורת מנטאלית לא לפלוט כלום בארוחת השבת. אני לא צריך לזהם את מצפוני בתמונות של הקודקוד על סולם, מכניס לקיר דיבלים עבור המנורה החדשה של הרס"פית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
