הרפתקאות הצב-נחש

(רק כי הבטחתי, דודינ'קה!)

לילה. חושך. כולם ישנים. רק שני השובבים שלנו, קפוצ'ון וזוגתו (ועוד 250 נוסעי צ'ארטר) בשדה התעופה, מחפשים את דלפק הצ'ק-אין.

השדה רדום, ריק. על לוחות המידע מהבהבות טיסות של הבוקר למחרת, ורק לגבי טיסתנו אין פרטים, פרט לשעת ההמראה, המאוחרת ב 45 דקות מהמתוכנן. בני העם הנבחר לא יתנו לבעיה פעוטה כמו חוסר במידע לשבש להם את התוכניות, וכך הם מתפרשים באופן שווה, על פני חמישה או שישה דלפקים ריקים, משוכנעים כי הדלפק "שלהם" הוא הנכון ("המנקה אמרה לי שזה כאן", "זה היה הדלפק כשנחתנו" ו"היה פה מישהו קודם" משמשים כטיעונים המובילים). כך מחכים, בסבלנות פחות-או-יותר (דריסה מקרית ע"י עגלה עמוסה לא נחשבת כהפרת הסדר), במשך למעלה מחצי שעה, ולמרות שהטיסה אמורה להמריא עוד שעתיים, אין כל סימן לאיש מנציגי חברת התעופה.

בשעה רבע ל-11 מתייצבות שתי דיילות קרקע הלומות-מבט בדלפק 26, שמולו עמדנו, ובזה שלידו. לא מאמינים למזלנו הטוב (לפנינו בתור רק זוג אחד!) אנחנו שועטים קדימה, תוך כדי תנועות בלימה לעשרות העגלות השועטות לאגפנו. אך השמחה מוקדמת מדי. הדלפק אמנם פתוח, אך מסוע המטען עוד לא. זאת אומרת, הוא פתוח, אבל לא נוסע. נציג החברה והנציג הג'ינג'י של הנמל התכוונו להפעיל אותו, אבל אז הג'ינג'י נעלם עם המפתח. כנראה שקראו לו לאיזה מקום חשוב, או שהוא בדיוק היה צריך לנסוע לרחוץ במעיינות המרפא אשר בקרלסבד. הרוחות מול הדלפקים סוערות, ארבעה קשישים משמאל צועקים בצרפתית ומנסים לדרוס בן תשחורת שזמם לעקפם, דיילות הקרקע מתחבאות מאחורי גבו הרחב של ראש המשמרת ולג'ינג'י אין סימן. מישהו אומר שראה אותו נכנס למונית מול הטרמינל ומתרחק בשעטה, מישהי אומרת שהוא בטח הלך לפתוח את הדיוטי פרי, שיהיה לנו מה לעשות עד הטיסה, אבל לג'ינג'י אין סימן. גם לא למפתח. הדיילת מנסה להרגיע, אומרת ששלחו את פרנץ למצוא את הג'ינג'י, ושהוא בטח מייד יחזור. תהינו בקול, איך ייתכן ששדה תעופה שלם משותק בגלל איש אחד, אבל אז הבהירו לנו דיילת הקרקע, ראש המשמרת, נציג ארגון הטייסים המקומי ומנהל הטיסות בשדה כי: א. המפתחות היחידים הם אצל הג'ינג'י. ב. הג'ינג'י איננו ואין דרך לאתרו.

יכולתי להמשיך ולספר על שירת "אל המעיין" שארגנו כמה נוסעים, על משחקי הקלפים, הדיונים הפוליטיים ועסקאות הברטר שנרקמו בתור לדלפק 26. אך אז הגיע הג'ינג'י, ובאבחת מפתח הרס את המרקם החברתי העדין שהתקיים במשך עשרים דקות תמימות.

נו אפרים, עכשיו אני מבין יותר טוב מאיפה באת.

אמצע שנות ה-90, טקס סיום השלמה, בסיס צה"ל אי-שם בארץ.
האישיות הבכירה בטקס, ראש אמ"ן, מעניק דרגות לשורה של חיילים נבחרים. הצוער קפוצ'ון, ראשון משמאל, מיישר את השורה ומצדיע לאלוף יעלון. האלוף מצדיע בחזרה ("משחרר" בלשון הצבאית) ופונה להענקת הדרגות.

- מאיזו יחידה באת, קפוצ'ון?
- מ XXXX, המפקד.
- אה, יופי. ואיפה הציבו אותך לתפקיד הבא?
- פלס"ר YYY, המפקד.
- יופי של יחידה. שיהיה בהצלחה, סג"מ קפוצ'ון.
- תודה, המפקד.

כשהאלוף מסיים להעניק את דרגות הקצונה לשורה, הוא נעמד מולה. הסג"מ הטרי קפוצ'ון, מאז ומעולם אלוף בת"ס, מיישר את השורה ומצדיע, וברגע שהאלוף מרים את ידו למצח, משחרר אותו וחוזר בריצה אל מחלקתו. רס"ן אלון, מפקד המחלקה, לוחש לי בשפתיים קפוצות "קפוצ'ון, יא קרוע! הרגע שחררת את ראש אמ"ן". אני מפטיר איזה "וואללה" נבוך ומנסה להתרכז בצעידה הממתינה לנו (כשרגל שמאל קדימה, איזו יד צריכה להיות מקדימה? אלוף ת"ס, כבר אמרתי. אני לא מתכוון לספר על הפעם בה הצדעתי למפקד המפח"ש ביד שמאל).

אחרי שלוש שנים בתפקיד הרמטכ"ל, ואחרי זובור עלוב, בוגי משתחרר. אני לא מתכוון לסקור את הקריירה הצבאית של הרמטכ"ל הטוב ביותר ששירתי תחתיו. רמטכ"ל ישיר, שאמר את מה שחשב, שהביא את צה"ל לאינספור נצחונות קטנים במלחמה הגדולה והמתמשכת, ומעל הכל – שחי בתוך הצבא, יום-יום ושעה-שעה, שלא כמו כמה מקודמיו, שחשו כי תפקיד הרמטכ"ל הינו תפקידם הפוליטי הראשון ולא תפקידם הצבאי האחרון.

אז היום, בוגי, תרשה לי להצדיע לך בפעם האחרונה, ולהגיד תודה רבה.

משוחרר.

יומיים לפני יום הזיכרון, מישהו שבר לי את הדגל של האוטו.

ירדתי למטה בבוקר, התקרבתי לאוטו ומייד ראיתי שמשהו חסר. זה לקח לי עוד שנייה ואז ה"סססססאממממקק" הארוך, מכל הלב. את הדגל השווה, שמחזיק אצלי מעמד כבר 4 שנים? דגל עם תפר כפול בקצה, לא כמו הדגלים המגעילים שנפרמים אחרי יומיים ברוח של נסיעה עירונית, ומביישים את בעל הרכב. הדגל שהחמור ואני הנפנו בפסגת Monte Perdido, אחרי הטיפוס הרצחני מ Goriz, אחרי הקרחון ואחרי ששרפתי את כל השערות ברגליים. איזו סיבה, לעזאזל, יש למישהו לשבור לי את הדגל?! הרי הוא לא יוכל לקחת אותו לאוטו שלו, החלאה. סתם ונדליזם, מהסוג הירוד ביותר.

ביום הזיכרון, בקרית שאול, כמו בכל שנה, עשר דקות אחרי הצפירה. שר הביטחון מדבר, אותו נאום סטנדרטי. הנאום הסטנדרטי מקובל עליי, אני לא חושב שחייבים להיות מקוריים בכל מעמד, ובכל מחיר, אבל אז הוא מתחיל לדבר על הכמיהה לשלום, ומשהו אצלי נשבר. די. מספיק עם זה. ה"שלום" הזה, מטבע הלשון השחוק ביותר, נזרק וסובב ונמעך פעמים כה רבות, עד שאיבד כל משמעות (במקרה הטוב) או שהיפך משמעות, ממש כמו היה עוד ביטוי אורווליאני. אני לא חושב שזה מה שינחם את המשפחות השכולות, או יעזור להם להתמודד, אבל גם ללא קשר, מאסתי בשימוש העלוב, ובמקרים כה רבים שקרי, במושג הזה. אני מתנודד מצד לצד במורת-רוח עד סוף הנאום.

בדרך החוצה מבית הקברות, אחרי הטקס והפרידה מהמשפחה של אוהד (אבא שלו עדיין לא זוכר את השם שלי, וזה בסדר גמור מבחינתי), אני ודרור יוצאים בין המוני האנשים. הוא בדרך לעוד כמה חלקות ובתי משפחות, לפני שהוא חוזר לגדוד שלו. אני שואל אותו איך הוא מתמודד עם משימת הגירוש שצפויה לגדוד שלו הקיץ. "ברמת הגדוד – אני מכין כל מה שצריך. ברמה האישית – בשתי דרכים עיקריות: הכחשה ותסכול". דרור, בוגר ישיבה עם מכינה קדם צבאית נחשבת, מפקד ומחנך, כבר יותר מתריסר שנים, מנסה להסביר מה הוא חושב, אבל בוחר לפסוח על הרגשתו. כמוני כמוהו. בסוף הוא אומר לי משהו חשוב. "למרות שאני חושב שמדובר בטעות איומה, אני יודע שמרגע שנקבל את המשימה, אנחנו חייבים לעמוד בה. כי ברגע שצה"ל ייכשל במשימה, ותהיה לא צבאית, ולא קשורה לייעודו – בו ברגע ייזרעו זרעי המלחמה הבאה". אני מודה שזו נקודה שלא חשבתי עליה, ומחליט להרהר בה עוד בדרך לאוטו. אנחנו נפרדים ומבטיחים לנסות להיפגש אצלו בבית (אני מקבל אישור לבוא בשבת!), לפני פגישתנו בקרית שאול, בשנה הבאה.

יומיים אחר-כך, מול הטלוויזיה בערב. הפסקה לתשדירים, פרומו לתוכנית החדשה של חיים יבין, האורים והתומים של מדורת השבט (במיל.), "מר טלוויזיה" בדימוס, "בארץ המתנחלים". אותן הסצנות הלעוסות, שני תמהונים בקרוון על גבעה, מזוקן דורך נשק ויורה, קטע ערוך היטב ובו אישה עטוית שביס מדברת על "לחבק אבנים". ממש חיית המתכת, חיית הברזל של מאיר אריאל, לה "פה לא מפסיק ללהג/אומר מה לרצות מה לחשוב/מה להיות מה לעשות/ואיך להתנהג". אני סוגר את הטלוויזיה, וחוזר לספר.

יומיים לפני יום הזיכרון, מישהו שבר לי את הדגל של האוטו.