היום בבוקר שרפתי שעה ב"אוטו
דיפו", בזמן שהתקינו לי דיבורית במכונית החדשה. למוד סבל, הכינותי מבעוד מועד
תעסוקה – ספר. אחרי ההצלחה שנחלנו בטיול עם קניה ספונטנית של "אבידות" של מיכאל
שיינפלד בדרך למטוס, קניתי את ספרו הבא – "בא מלבנון/בכל מקום שהם".
בזמן ששרפתי, פרט לקפה מגעיל מהמכונה, הספקתי לסיים את כל חלקו הראשון של הספר,
המתאר את חוויותיו של המחבר משירות המילואים שלו בלבנון במלחמה האחרונה. הסיפור,
שהוא כל-כך אנושי וכל-כך ארצי שבה אותי לחלוטין ועקר אותי מהשגרה החמימה של גוש דן
בשלהי האביב, אל הקיץ הקודם.
בקיץ הקודם, הפלוגה שלנו הייתה
במילואים ושוחררה ביום חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב. החטיבה שלנו גויסה בצו
8 ואז הצו בוטל, שוחזר, הוקפא והופשר. לבסוף גויסנו (רק הקצינים) ליומיים, ביום
הפסקת האש ואז שוחררנו. ניתן לומר שחלקנו במלחמה הסתכם בטלפונים מציקים למ"פ
למה עוד לא גויסנו והטחת חפצים כבדים במכשירי טלוויזיה, תוך קללות נמרצות.
מאז המלחמה, הפלוגה ביצעה עשרות
ימי מילואים, כשרובם נפלו על הטיול. מאז שובי הספקתי כבר להיות יומיים באיזה
אימון, בשבוע הבא יש לי עוד יומיים ועוד היד נטויה. בכל זאת הספר טלטל אותי להבנה
שצריך לעשות יותר.
לא השתתפתי בהפגנה כבר שבע או
שמונה שנים, אני מניח. התעייפתי, מאסתי, עברתי לצד המתלונן ולא פועל, טרדות
היומיום העסיקו אותי. גם יש את משחק הכדורסל השבועי בליל חמישי. אבל הבנתי שאני
צריך לשים הכל בצד לערב אחד (ואולי ליותר?), לשנות במעט את סדר העדיפויות שלי.
לפני שנה וקצת שאלתי "למה?"
ונראה לי שההמשך הטבעי הוא להזמין את כל מי שהפוסט ההוא נגע בו מעט, ואולי כמה שלא
הפוסט, אלא המציאות נגעה בהם, לכיכר בערב חמישי. אז אורן - ניפגש, ותשמור לי בירה
לאח"כ.
(* מתוך שיר
הילדים הידוע)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
