כפי שכתבתי, השביל מתחיל מייד אחרי קופות אתר החרמון, מימין לכביש. העדות היחידה להתחלתו היא הסימון הלבן-כחול-ירוק הראשון על סלע. אולי בעתיד יהיה גם איזה שלט, או תחנת מידע.
השביל משלב ידיים עם סימון שבילים ירוק, עובר רחבה ושלטי "שטח צבאי – הכניסה אסורה" (אנחנו התעלמנו, וכלום לא קרה) ויורד מזרחה לנחל גובתה. בנחל הוא עוזב את הירוק ופונה דרומה על בסיס דרך עפר קיימת (לא מסומנת), חוצה את הכביש באיזה עיקול וממשיך בנחל.
באיזשהו שלב הנחל נפתח לאחו רחב (מקום טוב לקפה ראשון), בסופו השביל עולה קצת שמאלה לרכס, הולך בשיפוע צד בין טרשים עד שמגיע לראש הרכס, שם נפתח נוף משגע של צפון הרמה, אצבע הגליל ומעל הכל - קלעת נמרוד.
כשמגיעים לכביש נווה אטי"ב-מג'דל שמס מתחיל הקטע המגעיל ביום (וכנראה בכל השביל): המזבלה של מג'דל שמס. לא יכולנו להאמין שהשביל מוליך לשם, אז חצינו את הכביש והמשכנו עם נחל ג'יפה שיוצא מהמזבלה, אבל, אין מה לעשות, השביל לא חוצה אלא הולך דרך המזבלה עד שהוא עובר לרכס הבא. אנחנו עקפנו דרך פאתי המזבלה ופגשנו שוב את השביל רק בכביש לכיוון מג'דל שמס.
השביל הולך על שלוחה מיוערת ומתחבר לרכס של נמרוד, ומצומת הכניסה ליישוב ממשיך בצד הכביש עד היישוב. בגלל הערכת זמנים לא נכונה ואיזה תיאור שמצאנו באינטרנט תכננו לישון כאן, אבל גם עם יציאה אחרי 10:30 מהחרמון הגענו לנמרוד בסביבות 14:00. למי שכן ירצה ללון כאן – היישוב קטנטן אז בכל מקום תרגישו כאילו אתם בחצר של מישהו (כנראה בצדק). אופציה (בתשלום) היא אתר הקמפינג בכניסה ליישוב, כולל אוהלים אינדיאנים. במרכז היישוב, ליד מסעדת "קדירת המכשפה והחלבן" יש גן משחקים ששימש אותנו לפריסת ארוחת הצהריים. מים מילאנו מברז באחד החצרות ולימון שהנפיל שכח לקנות הוא ביקש (וקיבל) במסעדה.
אחרי הפסקה ארוכה עזבנו את נמרוד (אולי נחזור יום אחד, יש המון מעיינות על הרכס וכנראה שווה להשקיע כמה שעות בסיבוב באיזור). השביל יורד עם הרכס לכיוון עין קיניא, אבל מעט לפני הכפר מסתובב דרומה ומזרחה ועובר ליד נבי איליא, מקום קדוש לדרוזים. השביל ממשיך לרדת, לכיוון מסעדה וברכת רם.
בפאתי מסעדה השביל חוצה את נחל סער ליד שרידי תחנת קמח, שנראה שרוב אבניה נלקחו לבנייה משנית באחד הבתים הסמוכים. 100 מטר דרומה על הכביש הראשי שנכנס לתוך מסעדה יש מכולת גדולה ובה אפשר להצטייד לארוחת הערב (והבוקר של מחר) ועבור מי שלא אוהב אוהלים, יש גם צימרים מקומיים!
השביל יוצא ממסעדה מזרחה, דרך מטעי תפוחים עשירים, עד הקצה הצפוני של ברכת רם, ומשם הוא מקיף את הבריכה בקשת מצדה המערבי, רובו על כביש או דרכי עפר. בערך ב 16:45 עלינו את העלייה האחרונה (להיום) לרכס הדרומי והתחלנו לחפש מקום לינה. קשיש דרוזי עצר את הטרקטור שלו לידנו וחילק לנו כמה חופני שקדים ירוקים מהמטע שלו.
ממש מדרום לבריכה, מעט לפני שהשביל חובר לשביל המסומן ירוק ופונה דרומה, יש רחבת עפר גדולה. היא מוגנת בחלקה ע"י סוללות עפר, כך שהרוח אינה מהווה בעיה, ומוסתרת חלקית מהדרכים החקלאיות, כך שיש בה גם מעט פרטיות. הזקנים שבנו הקימו את האוהל (הפסקנו לאהוב זבובים והירח מפריע לחמור לישון) בעוד הנפיל פרש את מזרונו על האדמה. השף אבימה, שאינו מאמין בזה או בזה, ומסתפק בשק"ש על האדמה, התפנה לחתוך ירקות לרוטב פסטה (ע"פ מתכון של חיים כהן).
אחרי סיר מרקות ירקות טרי, ואחרי הפסטה, הגיע תור הפלאסק (עם טאליסקר משובח). עננים קודרים התקרבו והלחות באוויר התעבתה, ואנו צחקנו על הילדים החפ"שים שויתרו על אוהל והודענו להם שגם תחנונים לא יעזרו להם, הם נשארים בחוץ. לשמחתם העננים לא התממשו לכדי גשם ולאור הירח הלכנו לישון כולנו.