יושבים בפלאסה דל פי, שותים קפה קון לצ'ה. פוסט-פאנקיסט עושה ניסיונות ג'אגלינג פאתטיים, בעוד כלבו המטופח מנמנם בצד. עוד כמה דקות הוא יבוא להטריד אותנו, מבקש שנתרום לו מטבע או שניים, טלפון סלולארי פאר הדור השלישי מבצבץ מכיס הדגמ"ח שלו. לך לעבוד, יא פרזיט, אני מסנן. אחריו יבוא ערבי עם ורדים, תוחב אותם בפרצופי ומגלגל עיניו כלפי הזוגה, ממלמל בספרדית עילגת. לא רוצה, לך מכאן, אני עונה בעייפות.
עוברים לסגרדי, מנשנשים פינצ'וס, שותים סיידר באסקי. ועוד אחד. לה קואנטה, פור פאבור. מוצ'אס גראסיאס, אס אסטופנדו.
הלאה, לבוסקה דה לאס פאדס. דוס סרווסס פור פאבור. גראסיאס, דה נאדה.
אובייה נגרה, טרס סנגריאס.
וחוזר חלילה.
ברצלונה יפה, שמחה, שאננה. במטרו זועק קול נשי "פרוקסימה אסטאסיו" וקול גברי משלים אותו "ליסאו!". אני מסתכל ימינה ושמאלה, אבל דומה שאני היחיד ששם לב לדיסוננס, כולם התרגלו. הרחובות עמוסים אנשים, בפסאז' דה גראסיה החנויות מפוצצות, הסנגריה זורמת כמים. היורו חזק, המשכורת נשארה עם הפזטאס, מאחור, ואין פוצה פה ומצפצף.
גיאם מזמין קפה קון היאלו, יפה ככוכב קולנוע לטיני. הוא למד טכנאות קול ומשמש כאיש הטכני של להקת Les Philippines, שבן דודו הוא המתופף שלה. לפני זה עבד בתחנת רדיו, ולפני כן היה DJ. הוא לא רואה כסף מהלהקה, אבל זה בסדר. הוא מקבל דמי אבטלה כבר חצי שנה, בגובה המשכורת הקודמת שלו, וגר אצל ההורים. ביום הוא שוחה, בונה את הכושר לקראת הטיפוס למונבלאן בקיץ. אחרי הפיגוע הגדול במדריד באפריל שלחתי לו אימייל מנחם, משתתף בצער. הוא השיב שזה עצוב, אבל שהם שמחים שאסנאר הפסיד בבחירות. נשכתי שפתיים ולא עניתי לו שהם כמו ילדים, פעם ראשונה בהיסטוריה שארגון טרור, שאפילו אינו מקומי, מטה תוצאות של בחירות דמוקרטיות, והם שמחים. ב 2002 הדבר שהכי הציק לו היה שממשלת ספרד איחדה את לוחיות הרישוי למכוניות. אין יותר לוחיות שונות לקטלוניה ולאראגון, אותן הלוחיות לכל ספרד, וזה פגע בגאווה הלאומית הקטלאנית שלו. הפעם הוא שמח שהם מוציאים את החיילים מעיראק, זה מה שמציק לו. הוא לא שירת בצבא, והוא גם לא מכיר אף אחד שמשרת בעיראק, ובכל זאת.
אלדו מזמין כוס יין, ומביט בי במבט ביקורתי כשאני מצית סיגריה. אני מבטיח להפסיק כשאחזור לישראל. הוא שואל מה המצב בישראל, ואם יש הרגשה שמשהו השתנה מאז ביקר פה. אנחנו נגררים לדיון על הפוליטיקה של המזרח התיכון, ואין ספק שהוא פחות תמים מאחרים, אולי תודות לשהייתו הממושכת פה. עדיין הוא מתנגד לניתוחים הפסימיים שלי, אם כי בקול רפה. האם כל-כך קשה לחשוב על מלחמות, על שנאה תהומית ועל התנגשות תרבויות, ביבשת שרק סיימה אלפיים שנות מלחמה בלתי פוסקת, בעשרות בודדות שנים של שלום (שיש שיאמרו שהוא מדומה, או זמני)?
אירופה שקטה, רגועה, מנומנמת. ברבות ממדינות המערב, ירד אחוז הזוגות הנשואים אל מתחת לחמישים, וחלק גדול מאלה הנישאים אינם מתכוונים ללדת ילדים. הריבוי הטבעי של חלק מהמדינות (גרמניה, למשל) קרוב מאוד לאפס, ורק הארכת תוחלת החיים מחד, ואוכלוסיות המהגרים ממדינות העולם השלישי מאידך, מונעות ממנו לרדת לשלילי. האוכלוסיה מזדקנת, ואחוז הולך וגדל ממנה עוזב את מעגל העבודה ויוצא לפנסיה, בעוד הצעירים, שזכו לסבסוד לימודיהם ע"י המדינה, מעדיפים לחיות על דמי אבטלה (שהם קרובים הרבה יותר לשכר הממוצע במשק מאשר לשכר המינימום). וכך הכלכלה מתקדמת בצעדי ענק אל מצב של פירמידה הפוכה. תשלומי הפנסיה תופסים חלק הולך וגדל מהתקציב, הצעירים אינם נוהרים של שוק העבודה, ורבים מהמהגרים אינם מעונינים להשתלב, לא בכלכלה ולא בחברה, ומעדיפים במקום זה לעבוד בעבודות "שחורות", לסחוט מהמדינה את הזכויות הסוציאליות המקסימליות ולחיות בגטאות תרבותיים. פחות ופחות אנשים מממנים יותר אנשים, והסנגריה ממשיכה לזרום, בינתיים באין מפריע. אירופה מסתכלת פנימה, מסרבת להשתתף בבעיות העולם שמבחוץ, בזה לאמריקה, על חברת המהגרים המתמזגת שלה וחייליה הנהרגים בסמטאות סראייבו ובגדד. האליטות נהנות מרווחי עסקאות מהתקופה הקולוניאליסטיות, הזקנים פודים את שיק הפנסיה אחת לשבוע והצעירים יושבים בסטארבאקס, שולחים הודעות וידיאו סלולאריות, שורפים את דמי האבטלה או את תאי המוח שלהם עם סם זה או אחר.
מה יהיה בעוד עשרים שנה? שלושים? למי אכפת? לי? לא, אני בחופש, מוי טרנקילו.
"אונה מאס בוטייה דה וינו טינטו, פור פאבור..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
