הרפתקאות הצב-נחש

הפעם הראשונה שלי היתה, כמו במקרה של רוב החנונים, בצבא. לא סתם בצבא, בלבנון. הימים ימי התפוררות הפארסה שנקראה "הבנות דין וחשבון" (החיזבאלונים יורים עלינו, ואם הם הורגים לנו מישהו – יופי. אנחנו יורים בחזרה, ואם נשרט אזרח לבנוני שבחצר שלו עמדה מרגמה 120 מ"מ, אז מותר להם להוריד 50 קטיושות על קרית שמונה, ואנחנו בעונש בצד) ולפני המצאת מגוחכת לא פחות, "הבנות ענבי זעם". בהפוגה בין ירי לירי אני נשען על אחת מ"צוללות" הבטון כשהיא בידיי, כששגיא המ"פ מגיע מהצד השני, ומביט בי במבט המום. "קפוצ'ון?! עליך לא הייתי מאמין!" הבטתי בו, והשפלתי את עיניי. "תראה, שגיא, אתה לא צריך לייסר אותי, אני עושה את זה מספיק טוב בעצמי. אני יודע שזה רע, שזה מסוכן, זה מסריח, מצהיב את השיניים, פוגע בכושר וגורם לאינספור מחלות. אבל זה כל-כך כיף..." שגיא הנהן להסכמה והצית לעצמו אחת.

כשירדתי מלבנון הפסקתי לעשן, ותירצתי את הויתור העצמי בכך ש"במלחמות זה מותר". לכן זה היה בסדר לחזור לעשן לארבעה ימים בנגמ"ש מול שכם באירועי קבר יוסף, להפסיק שוב ולחזור לעשן קצת בתרגיל ההוא, שקוע בבוץ בג'פ"ס עם שני פנצ'רים וארבעה חיילים, אחד מהם עם דלקת ריאות ואחד עירום, בגשם (האמת – סיפור ששווה פוסט). אחרי השחרור הפסקתי לעשן (חוץ מנובלס בודד מדי פעם עם הלל מהפלוגה), וגם בטיול הגדול בחו"ל אני לא זוכר שעישנתי. כדי לשבור את הפסקת האש היה צורך בבחורה, כמובן, וזה בדיוק מה שקרה כשהתחלתי לצאת עם אחת שנהגה לעשן כחצי קופסה ביום. אי הנעימות כלפיי גרם לה לרדת לחמש סיגריות, ואני משום מה השלמתי את חמש הסיגריות הנותרות. אחרי פחות מחודשיים נפרדנו, אבל איכשהו נשבר בי עוד מחסום הפסיכולוגי, והתחלתי לעשן, "אבל רק עישון חברתי", על כוס בירה בפאב אפלולי זה או אחר.

כך התנהלו חיי כמעשן, בעליות (בעיקר במילואים!) וירידות, אך ללא עישון שאינו תלוי בדבר. עד לפני כשנה וחצי, בה נשברו שני המחסומים הפסיכולוגיים האחרונים: עישון בעבודה ועישון בבית. למה זה קרה? כנראה המשבר שהייתי שרוי בו עזר, אבל לא אחפש תירוצים: הייתי על הקצה, ורק חיכיתי לדחיפה, שלא איחרה להגיע. בהתחלה, היה אפילו כיף. סיגריה עם הקפה של הבוקר, סיגריה אחרי ארוחת צהריים, סיגריה להירגע באמצע הלחץ בעבודה וסיגריה על המרפסת בערב, כשאתה פושט מעליך את היום לפני השינה. רק עם סיגריה בזמן כתיבה לא הסתדרתי – יותר מדי פעמים איפרתי בטעות על המקלדת. הייתי יותר מחצי שנה במצב הזה לפני שהודיתי שאני מכור, וזה היה השלב בו כבר לא היה כל-כך כיף. לחזור מערב בפאב ולגלות שחיסלת את רוב-רובה של חפיסה כמעט חדשה, לעשן בשרשרת במילואים ולא ליהנות מכל סיגריה בודדה או לקום בבוקר לשיעול עם ליחה. אבל במאבק אם להפסיק או לחדול, בכל רגע עימות נמצא לשטן העישון מליץ יושר: חבר לעבודה שמזמין אותך להפסקה בחדר המדרגות, מישהו בשולחן ממול בפאב שמדליק סיגריה עם השלוק הראשון או פרנק פמבלטון שמעשן כמו קטר בעת חקירה של חשוד ב"תיבה".

החלטתי להקטין את המינון; ניסיתי לרדת לחמש ביום, נכשלתי, והתייצבתי על חמש ביום בעבודה, בלי הגבלה על יציאות. משם ירדתי לשלוש בעבודה ביום, דבר שגרר את הויתורים הכואבים הראשונים (אין יותר סיגריה בהחלטה של רגע, כי אז לא תישאר סיגריה לקפה של אחר הצהריים!). הצלחתי להתמיד בזה יותר מחודש, וגם המינון היומי ירד לחמש. ובוקר אחד, בלי שקיבלתי החלטה מודעת בנדון, קמתי ולא עישנתי עוד. אולי זה היה הסוד: להפסיק בלי להחליט להפסיק, בלי עול המחויבות, שיקרא לשטן לחזור. בלי "הפעם האחרונה".

זה היה לפני 5-6 שבועות. אחרי כמה ימים הגיעו המיגרנות, ואחרי 3-4 ימים נוספים הן עזבו. למשך שבועיים וחצי נוספים ריאותיי השתעלו את עצמן החוצה, ואז גם השיעול נעלם. סביב חתונתו של החמור הרשיתי לעצמי לגנוב שלוש סיגריות, מהן לא נהניתי בכלל. אבל פרט להן, אני נקי. עברתי יום מילואים, פאבים, טיול רווקים ועוד מבחנים. זה לא קל. יש ימים שלמים שאני לא חושב על זה, ואז ברגע אשלח יד אל הפאוץ', לחפש את החפיסה שאיננה. אבל אני מתגבר.

אני לא מתחייב לא לעשן עוד לעולם. הפסקת העישון שלי שואבת את כוחה מהעובדה שהיא לא כרוכה בהבטחה, לפחות כעת, וברור לי שיהיו עוד סיטואציות של סיגריה גנובה. אבל אני לא חוזר למקום בו הייתי. הו לא.

ומחווה קטנה לדוד42ביהונתן:

בשביל מה אתה חי? שאל אותי הזקן

הדלקתי סיגריה ואמרתי: בשביל לעשן

אמרתי לו אני מתעורר בשביל לעשן

שותה קפה בשביל לעשן

קורא עיתון בשביל לעשן

מחרבן בשביל לעשן

וכל מה שאותי מעניין,

וכל מה שאני מתכוון זה לעשן

אני מתקלח בשביל לעשן

אוכל משהו בשביל לעשן

יוצא לטייל בשביל לעשן

לאורך החוף בשביל לעשן

וכל מה שאותי מעניין,

וכל מה שאני מתכוון זה לעשן

אמרתי לו

כל מה שאני עושה בחיים

וכל מה שאני ממציא תירוצים

זה בשביל לעשן

שוכב עם אישה בשביל לעשן

חושב מחשבה בשביל לעשן

כותב משהו בשביל לעשן

מתקרב בשביל לעשן

אני מתרחק בשביל לעשן

אני מוצא חן בשביל לעשן

ומה שאחרי מותי מעניין,

כן מה שאחרי מותי אני מתכוון

זה לעשן

בשביל מה אתה חי? שאל אותי הזקן

אמרתי לו: מה זה כל כך מעניין?  

בשביל לעשן

ביצוע: מאיר אריאל (מתוך "מודה אני")

מילים ולחן: מאיר אריאל

ביום רביעי, בשבוע שעבר, נגמרה השבעה לדוד בנימין.

דוד בנימין נולד בערב סוכות תרס"ח, לפני 99 שנה ומשהו. אנחנו קוראים לו "דוד בנימין" למרות שהוא לא דוד שלנו, אלא דוד של אמא, אבל ככה היא קוראת לו, וזה מה שקובע. הוא נולד בעיירה ראדין (אז בפולין, היום בליטא), והיה תלמיד של ה"חפץ חיים". כשאחותו, קלרה ("סבתא קלרה" בשבילי) עלתה לארץ בעקבות האידיאולוגיה הציונית ומות אימה, הוא כבר היה נשוי עם שתי בנות, חי את החיים הרגילים של יהודי מזרח אירופאי בתחילת המאה ה-20.

רגילים, כלומר, עד הכיבוש הגרמני. כנראה שלדוד בנימין היתה ראיה מפוכחת מספיק כדי לראות ולו חלק מהעתיד לקרות, כי הוא ברח מהעיירה לפושצ'ה, יערות הביצה האדירים של מזרח פולין, כדי להכין למשפחתו מקום מסתור. כשחזר לעיירה גילה שאיחר את המועד – מול עיניו חיסלו הגרמנים ועוזריהם את יהודי העיירה, כולל משפחתו. דוד בנימין ברח בחזרה לפושצ'ה, השורצת כנופיות שודדים ומגוון בורחים כמותו והצטרף לפרטיזנים. בחור הישיבה הצנום והגבוה לחם בשורותיהם עד תום המלחמה, בפעולות נגד הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם, ושרד את כדורי הגרמנים (שמצאו ילד שסחב על גבו), פרטיזנים אנטישמים ואימי החורף ביער.

אחרי המלחמה הסתובב באירופה, חיפש את שרידי משפחתו ובמחנה עקורים בגרמניה מצא אהבה חדשה ונישא בשנית. נשוי ועם שתי בנות (של אשתו, מנישואיה הקודמים) עלה לארץ, אבל כנראה שלא מצא את עצמו, כי לאחר שבע שנים ירד לקנדה, לאחר הבטחות דודה של אשתו ש"יסדר אותם" (מה שקרה, אבל במובן אחר). מטורונטו נדדו למילווקי וללוס אנג'לס. הילדות גדלו, עזבו את הבית והתחתנו, ודוד בנימין הפך לסבא, ואז לסבא-רבא. אשתו נפטרה, והוא נשאר עם משפחתה-משפחתו. לפני כמה שנים, בהיותו בן 93, נדרס ונפצע קשה. הוא שכב בבית החולים מחוסר הכרה, והרופאים המליצו למשפחתו לנתק אותו ממכשירי ההחייאה. המשפחה סירבה, ולאחר 14 שבועות בתרדמת, וללא טיפול, פרט לתומך-חיים, דוד בנימין התעורר. אמא נסעה אליו בקיץ שעבר, לאחר שביקש שתסייע לו לסדר את הצוואה, ושאר עניינים. כשחזרה סיפרה שהוא צלול לחלוטין, מדבר בתערובת לא תמיד מובנת של אנגלית ויידיש "אבל מאחורי העיניים הקשישות אתה רואה את המוח החריף של תלמיד הישיבה".

לפני כמה שבועות, עם צוואה מעודכנת כרצונו, תרומה לישיבה בירושלים וחלקת קבר בהר המנוחות, דוד בנימין סיים את סידוריו בעולם הזה. מצבו הבריאותי הדרדר במהירות, ובסוף השבוע שלפני חג השבועות נפטר. גופתו הוטסה לארץ רק אחרי החג, וביום חמישי בערב התייצבנו לחלוק לו כבוד אחרון. נינו בן ה-19, סטיב, שבא לארץ לשנתיים של לימודים בישיבה בקבוצת יבנה (וחוזר לארה"ב עוד כמה שבועות), נשא את ההספד. סטיב ספד לדוד בנימין באנגלית (מתובלת בקומץ יידיש), סקר את חייו וסיפר על יחסו לנכדיו ולניניו. את ההספד המרגש סיים באומרו כי סבא בנימין, במילה אחת, היה שורד.

העברתי את מבטי מסטיב בן ה-19, לובש החולצה הלבנה, חובש הכיפה השחורה ונושא הספר, אל הנפיל בן ה-20, לובש המדים הירוקים, חובש הכומתה השחורה ונושא 16-M מקוצר ומשופצר. והבנתי, כי ההבדל ביניהם, הוא ההבדל בין המילה בה בחר סטיב לתאר את דוד בנימין, "שורד", למילה בה אני הייתי בוחר, "לוחם". ומאחורי האלונקה שעליה ראיתי את דוד בנימין בפעם היחידה בחיי, הלכו שניהם.