הרפתקאות הצב-נחש

לאחרונה זכיתי לקידום מרשים במקום העבודה, במסגרתו הרווחתי (בין השאר) את העונג של ניהול שני פרוייקטים משותפים לנו ולחברות אחרות. העובדים של שני שותפינו מורכבים מהודים (העובדים בהודו) ומהודים מוצלחים (יש שיאמרו, הודים עם מבטא אמריקאי) שזכו בכרטיס הירוק המיוחל והיגרו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (וגם מאמריקאי-בודד-עבור-האליבי-המגזרי). הממשק בינינו כולל אימיילים ושיחות ועידה שבועיות (ולעתים - יומיות). איך זה נראה מצידם, נותר לי רק לתהות, אבל כך זה נראה מצדי:

• יש מיליארד וחצי הודים בעולם, ונראה לי שרובם התחברו לשיחה הזו.
• למה הם קודחים לי במוח? אני מרגיש כמו נער החידות ממומבאי, רק בלי התשובות.
• [אחרי 15 ניסיונות לקבוע את שעת השיחה השבועית במועד שיתאים להודו, ישראל והחוף המערבי בארה"ב, התקבל האימייל הבא מהמנהל הגדול בחוף המערבי:]

Kapu,

We need to make sure the babies are sleeping when we have the call.

We have calls with India and do that after the kids are sleeping.

So Kapu, please let us know your timing and we will have the meeting.

[שם הודי מקוצרר]

• [בשיחה הבאה, נשמע ילד הודי בוכה ברקע]. באמת שמעתי שמגרשים את הילד ששיחק ב"נער החידות" מביתו. לא יכלו לעשות את זה אחרי שיחת הועידה?

רק חצי שנה שאני אב לבת.

כבר חצי שנה שאני אב לבת.

קלישאות מקובלות:

• "אחרי שאתה נהיה הורה, החיים משתנים"
• "החיים שלך אף פעם לא יחזרו להיות מה שהיו לפני כן"
• "כשאני הולך ברחוב עם הילדה שלי, אני לא מבין איך כל התנועה לא עוצרת, איך כל האנשים לא עוזבים הכל ובאים להעריץ את התינוקת המדהימה שאצלי בעגלה"

אז כל הקלישאות נכונות, והכל נפלא. באמת. הדבר היחיד שלא נפלא זה לשמוע את עצמך חוזר על קלישאות שנשמעו לך גבינתיות להפליא לפני שהיית הורה. ואולי גם זו קלישאה.