הרפתקאות הצב-נחש

[באוטו האדום

אולי יביא איתו היום מכתב עם בול

הדואר בא היום

באוטו האדום

אולי יביא כרטיס טיסה לחו"ל...

ושוב תודה לטיפקס]

מהתיבה מציצים שני מכתבים. אני מושך אותם ביד נרגשת ומגלה את הלוגו של המוסד לביטוח לאומי על אחד, והודעה על מכתב רשום בשני. פותח את הראשון – "בעקבות הנתונים שבידינו הרינו לבטל את חובך עבור החודשים ההם בשנה ההיא..." כמה שורות של מספרים ובסופן המספר 12 ₪, ללא סימן חיסור לידו. אני קורא שוב – כן, לא טעיתי, המוסד לביטוח לאומי חייבים לי תריסר זוזים, טבין ותקילין. והנה גם חתימתה של ידידתי רויטל שם למטה.

לוקח את הפתק הרשום לדואר, ואכן אני מקבל דו"ח חניה מעיריית ת"א, מלפני שנה. אני רגוע, אפילו שמח על כך שמאזן הקארמה העולמי לא הופר עקב נצחוני המפתיע על כוחות האופל, ורק דילמה אחת עומדת בפניי. אני בעד לתת לתריסר המרשרשים שלי לשכב במרתפי המוסד ולצבור ריבית, עד שאוכל לשלם איתם את דו"ח החניה, בעוד הזוגה ממליצה לי לבקש מהמוסד שיבצעו העברה בנקאית לבעל הבית שלי...

(לפרק השלישי)

לפני כשבוע, בעודי חוכך בדעתי, האם סיפורו של עומר שווה פוסט, ואם כן, איך לכתוב אותו, אני מקבל אימייל מגידי. הוא מעביר לי אימייל ששלחה לו רות, שעבדה עם כולנו באותה חברה ראשונה. מאז היא הספיקה ללדת, לשבת בבית ולחזור לשוק העבודה, לחברה גדולה ובריאה. וכך היא כותבת:

היי!

לא תאמין את מי ראיתי פה – בא לריאיון – עומר... אני חושבת שהוא היה קצת בהלם לפגוש אותי, עובדת כאן. דיברנו קצת, רק סמול טוק, כי לא מצאתי טעם בלשאול שאלות או לקבל תשובות. הוא שאל קצת על החברה – אמר שהוא מתגעגע לעבוד בחברה גדולה, כיוון שמאז עבודתו במייקרוסופט עבד רק בחברות קטנות... J. אני חייבת להודות שגם אני הייתי קצת בהלם, ולא ממש ידעתי מה לעשות. אני בספק אם עכשיו, כשהוא יודע שאני עובדת פה, הוא ירצה לעבוד פה (ואולי זה לא יזיז לו, כי בכל מקום יהיה מישהו שמכיר מישהו... זו מדינה קטנה). ואז חשבתי אם אני צריכה לומר משהו לבחור שראיין אותו. אני לא מכירה אותו, אז החלטתי לעזוב את זה. אם עומר ייתן את שמי כממליצה ויתקשרו אליי לא אשקר, אבל אני לא אתחיל עניינים כאלה בעצמי – בלאגן גדול מדי, ואני לא רוצה להיכנס לזה. בכל אופן חשבתי לספר לך...

לפני שבועיים ראיתי שה COO של חברת Shopping.com (במקור דילטיים הישראלית), נירב טוליה (מה זה השם הזה לעזאזל?) התפוטר, עקב כך שהחברה גילתה "אי דיוקים" באיך שהציג את ההיסטוריה התעסוקתית שלו ואת השכלתו האקדמית. בעיתון של יום שישי הקודם פורסם כי שמעון מלכה, תושב קרית גת, הורשע בעבירות של מרמה והפרת אמונים, כאשר זייף את קורות החיים שלו על מנת לזכות במשרת מנהל אגף ההנדסה והתשתית בעיריית קרית גת.

אז מה המסקנות?

קודם כל, שיש הרבה נוכלים בשטח. ואולי זה פשוט ממה שזה נראה – רוב החברות בארץ, בין אם פרטיות או ציבוריות (או ממשלתיות) לא בודקות בציציותיהם של המועמדים למשרות, גם כאשר מדובר במשרות בכירות.

בנוסף, שוב ראיתי עד כמה הכל קטן פה, בפרט עולם ההייטק, וכולם מכירים את כולם, קשורים לכולם ועבדו עם כולם. ועדיין, את הנוכלים האמיתיים (שלא לומר המעורערים בנפשם) זה לא מרתיע.

ולבסוף, יש פה איזה לקח על אחריות. אם החברה הראשונה שעומר הונה אותה היתה חושפת אותו בפומבי, אולי אפילו פונה למשטרה, היה קשה לו הרבה יותר להונות חברות נוספות (ואולי אפילו הוא היה מופנה לטיפול פסיכיאטרי, שאין לי ספק שהוא זקוק לו). אם אנשים כמו רות היו מגדילים ראש, ומפגינים אחריות כלפי סביבתם ומקום עבודתם, היה קשה יותר לנוכלים כאלה. אבל רוב החברות מעדיפות לכסת"ח, ורוב האנשים מעדיפים להתנהג כמו עוד כבשה שנטמעת בעדר.

וברמה האישית – פקחו עיניים. הפרטים בסיפור טושטשו כדי למנוע זיהוי של הדמויות הפועלות, אבל אם מישהו נתקל בבחור מקסים ומרשים העונה לתיאור, בנסיבות דומות (חיפוש עבודה וכו'), ורוצה לדעת אם מדובר בנוכל ששמץ מעלילותיו נפרש פה, הוא מוזמן לכתוב לי אימייל.

פרק שלישי ובו צץ גיבורנו החמקמק שוב. ושוב.

(לפרק השני)

כשמונה חודשים לאחר התפוצצות הפרשה, אני מדבר עם גבריאל [והנה מרקם הסיפור מסתבך עוד קצת]. גבריאל עבד עם כולנו באותה חברה ראשונה, ועם סגירתה מצא עבודה בחברה קטנה אחרת, דווקא מצליחה. אני וגבריאל היינו בקשר ספוראדי, אימייל אחת לחודשיים-שלושה, שיחת טלפון פעמיים או שלוש בשנה, בירה פעם בשנה. זו הסיבה שסיפורו של עומר טרם הגיע אליו. "אתה יודע מי עובד כאן? עומר". אני בולע אויר בקול רם ושואל באדישות "באיזה תפקיד, וכמה זמן?". גבריאל עונה "מנהל מוצר, התחיל לפני כמה שבועות". אני עובר לסמול טוק ומסיים את השיחה.

אני נשען אחורה בשיחה, מניח את רגליי היחפות על השולחן וחושב. לכאורה, אני ניצב בפני דילמה ערכית לא פשוטה. האם זה עסק שלי, שעומר מצא עבודה חדשה? האם אני לא מונע מרצון לנקמה, על הפגיעה שפגע בגידי? ואז אני מבין שזו בכלל לא הנקודה. מדובר בנוכל, אמנם מקסים ובכל זאת נוכל, שמבצע עבירות פליליות ופוגע באנשים. אנשים אמיתיים, שמקום עבודתם עשוי להיפגע עקב פועלו. ובעיניי, אם לא אדווח עליו אני שותף לפשעו. מאוחר יותר בערב אני מתקשר לגבריאל ומספר לו את כל הסיפור. הוא המום, לא מאמין, אבל מודה לי שסיפרתי לו הכל. אני מקשר בינו לבין גידי, כדי שיוכל לקבל את הסיפור ממקור ראשון.

לאחר שדיבר עם גידי, גבריאל פנה למנהלת כח-האדם במקום עבודתו. בחוסר רצון היא פנתה לחברה בה עבד גידי, כדי לקבל אישוש לסיפור הפנטסטי, אך נדחתה. אני מניח שהחברה לא רצתה שייוודע שנוכל כזה הגיע למשרה בכירה שם, סיפור שלא היה מיטיב עם החברה. היות ולא שוכנעה בחומרת המצב, עומר המשיך לעבוד שם. רק כדי לסבך את הסיפור עוד, כשלושה חודשים אחר כך מצלצל אליי שמר ואומר שאני חייב לשמוע את הסיפור שיש לו. גם שמר עבד איתנו בחברה הראשונה, לזמן קצר, והוא מכיר את כל הדמויות הפועלות. חבר שלו, שהיה 8 שנים בצבא, בכוחות הנ"מ, השתחרר ונהיה גם הוא עבד הייטק. אחרי שלוש שנים באותה חברה, הוא התחיל לחפש עבודה חדשה. כך הגיע לריאיון עבודה בחברה של גבריאל ועומר, לתפקיד של – נכון – מנהל מוצר. אחרי שעבר את הריאיון הראשון, התייצב לריאיון נוסף עם המנכ"ל, ביום של רעידת האדמה. בעקבות הרעידה יצאו כולם לרחוב, והריאיון נקטע. המנכ"ל ניצל את הזמן האבוד להכיר לו אנשים. "זה משה, הוא עובד בשיווק, וזה יוסי, ראש צוות בפיתוח. וזה עומר – אתה בטח מכיר אותו מהצבא, הוא היה מפקד סוללה בנ"מ". זה לא צריך להפתיע אף אחד שהגיע לשלב הזה בסיפור, שהבחור לא הכיר אותו. "הייתי שנתיים מפקד השלמת קציני נ"מ ושנתיים מפקד קורס מפקדי סוללות" הוא אמר לשמר אחר כך, "ונ"מ זה חייל קטן, כולם מכירים את כולם, ובטח את מפקדי הסוללות המועטים. אם הוא היה מסו"ל אני חותך". [ורק אוסיף כי בזמנו, עומר סיפר לנו בכלל שהוא היה במפקדת חיל האויר בקריה]. לאחר ששמר סיפר לו את הסיפור המלא, הבחור החליט שאינו מעוניין לעבוד שם.

כמה חודשים אחר כך, גבריאל מצלצל אליי בבהילות. "נחש את מי פיטרו" הוא מציג בפניי אתגר, ולמרבה ההפתעה אני עומד בו. הוא מספר לי שבאותו בוקר אסף המנכ"ל את כל החברה והודיע להם כי "עומר לא עובד פה יותר", על רקע של בעיות אמון של ההנהלה בו. אני לומד איך עומר מגדיר "בעיות אמון" יומיים אחר כך, כשאני מדבר עם סיוון. סיוון היתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של החברה ההיא, הראשונה, ונשארה בקשר עם רובנו, כולל עומר. יומיים אחרי פיטוריו צלצל אליה עומר בצהריים והציע לה להיפגש לקפה. כשנפגשו הוא סיפר לה כי עזב את מקום עבודתו ברוח טובה, על רקע של "חילוקי דעות מקצועיים" עם ההנהלה.

אנחנו זוכים להגדרה אלטרנטיבית נוספת למונח "בעיות אמון" כאשר חודש אחר כך, הקשר של החבר של שמר בחברה מספר לו שעומר, שעבד שם כמנהל מוצר, פוטר, ונפתחה עוד משרה לאיוש. "למה הוא פוטר" שואל החבר, ונענה "כי הוא שקרן פתולוגי". כשגבריאל מספר לאחד הבכירים בחברה את הסיפור המלא בדיעבד, הבכיר המום ואומר שלא ידע מזה כלום. כנראה שמנהלת כוח האדם המוכשרת החליטה לשמור את הסיפור לעצמה, למרות שיכלה למנוע למעסיק שלה בזבוז של חצי שנה ובזיונות רבים.

בערך חודש אחר כך, גבי, בחור שהכרתי במילואים לפני שנתיים, שולח לי עוד אימייל ובו תיאור משרות שנפתחו בחברה בה הוא עובד, כפי שהוא נוהג לעשות מפעם לפעם (הולך להם טוב למניאקים...). מייד צדה את עיניי משרת מנהל המוצר שנפתחה שם. אני לא מתעצל ומצלצל לגבי. אחרי הסמול טוק המתבקש ועדכוני מילואים שונים אני אומר לו שאם יציג את מועמדותו לתפקיד אחד, עומר זהבי, אולי עדיף שלא יקחו אותו, למרות קורות חייו שיהיו, כך אני בטוח, מרשימות בעליל והקסם האישי שיקרין. גבי שואל מה אני רוצה לספר לו ומקבל את הסיפור המעודכן. הוא מתרשם בעליל ואומר שיש לו סיפור להחזיר לי. מסתבר שהוא החליף בתפקיד את בעל פטיש הנעליים הידוע לשמצה. גם אני מתרשם ואנחנו נפרדים אחרי שהוא לוקח ממני את הפרטים של עומר ומעביר אותם לקב"ט.

להמשיך? לפני חודש אני מקבל מגבי אימייל, שכותרתו "החבר שלך ניסה להתקבל לכאן, בשם בדוי". אני מתקשר אליו והוא מספר לי שהוא התראיין שם תחת השם "עומר גולדשטיין" (אני מרוצה מהיצירתיות של הבחור!). מסתבר שהוא הכיר מישהו מהחברה, שעשה איתו מילואים (אכן, באיזו יחידה מיוחסת בקריה). כשהמכר שאל אותו מה זה השם הזה, הוא השיב "זה השם המקצועי שלי". בכל מקרה, הם זיהו אותו והוא לא התקבל. לאחר מעשה, גם המכר אמר שהם עלו עליו שהוא חנטריש, והעיפו אותו מהיחידה.

(לאפילוג)