יום ארוך עבר על כוחותינו – נסיעת אוטובוס של 4 שעות, מציאת אכסניה, בירורים, קניות מרובות לטרק בן 4 ימים. לילה ארוך מצפה לכוחותינו – אריזות, שפצורים, מעט שינה אם אפשר. רק דבר אחד נותר באמצע – ארוחה אחרונה בציוויליזציה לפני ארבעה ימי פסטה ברוטב עגבניות על הגזיה (גורלו של מי שיוצא לטרק עם שני צמחוניים, אחת מהם לא אוכלת אורז והשני בררן שבעתיים). עייפים ותשושים נכנסנו למסעדה אחת במרכז, למרות שלט בעברית המודבק בחלון, ולפיו "כאן יש שניצל יותר טוב משל אמא". הזמנו מה שהזמנו (לא שניצל, ואולי חבל על כך) ואכלנו. בעודנו אוכלים, התחיל בחוץ גשם זלעפות, שלא פסק עד תום הארוחה.
מלאי חשש שמצפים לנו עוד ארבעה ימי הליכה בגשם (חשש שהתגשם, למרבה הצער), ויתרנו על הליכה בת רבע שעה (עמוסי הקניות) בגשם וביקשנו מהמלצר הידידותי להזמין לנו מונית. המלצר הנהן ורץ החוצה, לגשם. "מה, אי אפשר בטלפון?" תהינו, אך בטרם הספקנו לצאת אחריו הוא חזר פנימה וקרא לנו לבוא. בחוץ עמד ג'יפ אמריקאי שחור ("מה, אין מונית צהובה?") מונע, והמלצר נכנס למושב הנהג וקרא לנו שוב. לתדהמתנו הבנו שהוא מסיע אותנו לאכסניה...
...ארבעה ימים ארוכים ורטובים עברו על כוחותינו. חזרנו לעיירה לערב אחד, וכל מה שרצינו היה מקלחת חמה וארוחה חמה. שקלנו לחזור לאותה מסעדה אבל החלטנו לגוון, מתי נחזור שוב לפוארטו נטאלס. בתום הארוחה היה מאוחר והיינו עייפים, אך לא ירד גשם, אז יצאנו לרחוב לעצור מונית. המונית הראשונה היתה תפוסה, וכך גם השניה והשלישית. הרביעית עצרה בחריקה במעלה הרחוב, ובשארית כוחותינו קרטענו אליה. שאלנו את הנהגת אם היא מכירה את האכסניה שלנו, היא חייכה, וגילינו שהנהגת היא-היא בעלת האכסניה שלנו, ששבה מקניות של חצות. נכנסנו פנימה מבולבלים, ותוך הנסיעה היא סיפרה שלנו שהיא עובדת בארבע או חמש עבודות, על מנת לפרנס את עצמה ואת אימה. "קשה להיות אישה בודדה בפוארטו נטאלס" אמרה, "אולי אני צריכה להתחתן עם איזה ישראלי נחמד" ופזלה לכיוון דורי שישב לידה. הגענו לאכסניה תוהים אם אנחנו אמורים לשלם על הנסיעה, עד שדורי מלא התושיה זינק החוצה, פתח את תא המטען והוציא החוצה את שקיות הקניות, אותן התעקש לשאת עבורה עד המטבח.
אם חשבנו שבפוארטו נטאלס לא יתנו לנו לשלם על נסיעות אף פעם - טעינו, כשלמחרת בבוקר הגענו לאוטובוס שייקח אותנו לארגנטינה, וגילינו שמכרו את מקומות הישיבה שלנו גם למישהו אחר (יענו double booking). אבל זה כבר סיפור אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
