הרפתקאות הצב-נחש

אורי הגיע למחלקה שלנו באמצע הטירונות. אמרו שהוא נפל מ"שלדג", או משהו. זה נשמע לנו מוזר שהביאו אותו אלינו, ועוד יותר מוזר שגייסו אותו ל"שלדג". כשחשבנו על זה, נשמע לנו מוזר שגייסו אותו בכלל, אבל זו הייתה טירונות, אז לא היה לנו הרבה זמן לחשוב. לאורי היו ארבע רגליים.

באופן לא מפתיע, אורי הצטיין בכל מה שקשור בריצה, אבל כדי לפצות על זה, בבוחן בר-אור היה לו קשה מאוד עם עליות המתח. הוא גם היה צלף טוב, ובגלל שהמא"ג כבר היה תפוס (נתנו אותו למושון, שאמנם היה נמוך אבל חזק), אורי קיבל את האר פי ג'י. קשה להתחבר לאנשים בטירונות, אתה עייף מדי כמעט כל הזמן ושבוז בשאר הזמן, וממילא רוב החברויות במחלקה נוצרו אחר כך, בשבועות הניווטים ובתעסוקה המבצעית הראשונה, אבל היה קשה להתקרב לאורי בלי קשר. היה בו משהו מתנשא, משהו אליטיסטי, שלא עודד אנשים להתחבר אליו. המבטא שלו, כשכבר דיבר, היה מוזר (הייתה לו מין סמ"ך מוזרה, מאוד דומיננטית), כמו גם נטייתו לפורר מלפפונים בתוך קופסת הקוטג'.

ברגילה הראשונה (בסוף האימון המתקדם) יצאנו, כל הצוות, לרקוד ב"טרמינל", כי אייל הקיבוצניק אמר שיש לו קומבינה עם הדורמן ויכניסו אותנו בחינם. מה שהוא שכח להגיד, זה שכל הערסים ממגדל העמק אימצו את המקום, ומילאו אותו בהמוניהם. מה שקרה באותו ערב – כתוצאה מהשילוב בין ליטרי האלכוהול שנלגמו, ההורמונים באוויר וארבע הרגליים של אורי (שדווקא הפליא לרקוד!) - היה בלתי נמנע. לאחר שהתלחשו והצביעו לכיוונו של אורי במשך שעה, ניגש אליו אחד הערסים וניסה לשים לו רגל. זה כמובן, לא מעיד על חוכמה גדולה, בהתחשב בכך שנותרו לאורי עוד שתי רגליים לעמוד עליהן ואחת נוספת לבעוט את הערס לקצהו השני של אולם הריקודים.

בני החבורה של הנבעט, שרק חיכו לרגע זה, התנפלו על אורי. אמנם הוא לא היה החייל הפופולרי ביותר בצוות, אבל בכל זאת הוא היה בצוות – וכך תקפנו אותם בחזרה. לא היה להם סיכוי מראש –היתה להם עדיפות מספרית, אבל היינו אז בשיא כושרנו הגופני ומתואמים ללא צורך במילים (תוצאתו של שבוע לוחמה בשטח בנוי נמרץ במיוחד). ואורי – הוא התעלה מעל כולנו, בועט לארבעה כיוונים בו-זמנית, חובט בגולגלות ומשליך כוסות טקילה ריקות בדיוק מפליא, תוך שהוא צועק משהו שנשמע כמו "קליספרקליספרקלימרה".

לאחר חמש דקות הקרב הוכרע, האויב גרר את פצועיו החוצה וגם אנחנו החלטנו שהגיע הזמן לדלג לתא שטח אחר, לפני שיגיעו נציגי משטרת זבולון והעמקים. אייל אמר שיש אצלהם בקיבוץ פאב, איפה שהיה פעם לול, ושמגישים שם גולדסטאר מהחבית והוא יארגן לנו בייגלה חופשי, אז נסענו אליו. כטוב ליבנו בגולדסטאר שאלתי את אורי, חצי באקראי וחצי בזהירות, איך זה בעצם שיש לו ארבע רגליים, "אבל באמת-באמת, בלי שום כוונה להעליב". אורי נעץ בי מבט מתחת לגבותיו העבותות ולקח עוד שלוק מהגולדסטאר. הוא הוריד את הכוס הריקה לשולחן וסימן למלצרית חשופת-הכתף שהוא רוצה עוד חצי, ואז סיפר לנו איך נולד כתאומים סיאמים מחוברים במותן. "הרופאים לא נתנו לי סיכוי, אבל ההורים שלי התעקשו שאני אחיה, והתעקשו לגדל אותי כילד נורמלי. וכשהגעתי לגיל 18 היה לי ברור שאלך לצבא, כמו כולם".

כשחזרנו לבסיס, בסוף הרגילה, היה ברור שדברים השתנו. אורי לא נהפך להיות מלך הצוות, או משהו כזה, אבל הוא נכנס פנימה. בניווטים הוא התברבר כמו כולם, בתרח"ט הוא עבד על המח"ט בקשר ובמסע המסכם הוא הרכיב את אייל על הגב במשך עשרה ק"מ, אחרי שאייל נפל ונקע את הקרסול. מושון אפילו התחיל לפורר מלפפונים בתוך הקוטג' שלו.

בסוף המסלול הצוות התפרק. אני יצאתי לקורס מ"כים, ואחר כך חזרתי להדריך מחזור טירונים, ואילו אורי (וגם אייל ומושון, שנהיו חבריו הטובים) עלו לצוות סמלים ואיתו יצאו לתעסוקה. לא יצא לי לשתות איתם יותר, אבל שמעתי סיפורים על תגרה אחת בפסטיבל הבירה בת"א, ועוד אחת בהופעה של שלום חנוך.

ההודעה הגיעה אליי כשהייתי בבה"ד אחד, באמצע קורס קצינים. היינו זרוקים בשטח, מנהגים תרגילי חי"ר, והמג"ד הגיע אלינו בסופה שלו. הייתי בטוח שהוא סתם מתעלק על המחלקה שלנו, שלא נחשבה לטובה במיוחד, אבל אחרי שתי דקות הוא ועמי המ"מ קראו לי הצידה ואמרו שיש להם בשורה קשה. המג"ד לקח אותי בסופה שלו בחזרה לבסיס ודיבר על מארבים, ואיך הוא, כשהיה מ"מ צעיר, נתקל בחוליה בסבך של ברך הליטאני, איזה בלאגן היה שם, ואיך אין לך שליטה בכלום במצבים האלה. הגענו לבסיס, התקלחתי, עליתי על מדי א' ויצאתי לכביש לתפוס טרמפים צפונה. צחי שהיה המפק"צ שלנו במסלול אסף אותי עם הסונומה ממזנון ורדה בצומת מסמיה, והמשכנו בנסיעה בשקט.

רק כשהוא פנה בכביש מס' 1 מזרחה, לכיוון ירושלים, ולא מערבה, בכיוון תל אביב, התנערתי ושאלתי אותו "לאיפה אתה נוסע, ההלוויה לא בקרית שאול?". צחי ענה לי "איזו הלוויה בראשך? אנחנו נוסעים לנתב"ג, יהיה טקס בו יעמיסו את הארון למטוס". לא הבנתי "איזה מטוס? לאיפה מטיסים את הגופה של אורי?" צחי הביט בי, והסביר לי כמו לילד בגן. "ליוון, לחצי אי הפיליון. שם קוברים את כל הקנטאורים. וחוץ מזה, אתה חושב שהרבנים בארץ היו נותנים לקבור בקרית שאול כזה פגאן, שחגג עם דיוניסוס וכל החבר'ה?"

עוד על עלילות אוריתיון וכנופייתו אפשר לקרוא כאן.

לפני שבועיים, ההוא מהחדר של החמור נסע. חודשיים בצפון מערב ארה"ב, עם חברתו והאוהל. זיו, שרק חזר מנסיעת עסקים/הנאה בת שבוע בצפון אירופה, נוסע בשבוע הבא ל 20 יום בטנזניה. עוד בחור מהעבודה, שבילה שבועיים בכנס ובטיולים ברוקים הקנדיים ביולי, נוסע מחר לחודש וחצי בגלפאגוס ובפרו, ואחד אחר טס מחר לסרי-לנקה, לגלוש ולנמנם מתחת לענפי הדקל. שיא השיאים היה אמש, כשאבי-מה, חניכי לשעבר ב"חוגים", קפץ אליי לקבל טיפים לניו-זילנד. פתחתי אלבומים, נברתי בזכרוני המאובק ואף שלפתי את יומן המסע.

אני מפרגן לכולם, באמת, ושמח בשמחתם. אבל מה איתי? נכון, בשבוע הבא אני לובש קפוצ'ון מתחת למדים ויוצא לדהור בג'פ"ס פתוח במרחבי באלי"ש והסביבה (גודלי-נימלר, היר ווי קם). אבל אני רוצה יותר. רוצה הרים. ללכת ברגל. לבדוק את האוהל החדש. לנקות את הראש.

יהיו שיגידו "למה לך? די, גדלת, התבגרת, זקנת. עברת את הגיל. הגיע הזמן להירגע ולהתיישב בדעתך". אני יכול לסתור טענות אלו אחת לאחת, אבל אני לא אטרח. במקום זה, אביא את הציטוט שסוגר את יומן המסע ההוא.

We shall not cease from exploration

And the end to all our exploring

Will be to arrive where we started

And know the place for the first time

T.S. Eliot, ‘Little Gidding’

קיץ 1997, משוחרר טרי. עובד במשרד הנדסי בצפון בתור פרויקטור לעת הצורך. מסמיך את המשרד ל ISO 9000, מתחזק את הרשת, מטפס על פיגומי ברזל וצועק על רתכים. מקבל לנהל פרויקט ראשון – פיקוח על שיפוץ כולל של 11 צוברי גז ענקיים בחוות גז במפרץ חיפה. בדיקות אולטרה-סוניות, שיפוץ שסתומים, ניקוי חול, צביעה, תיקוני ריתוך.

הצוות המובחר:

-          1 קבלן, בעל גינונים של מאפיונר, קאדילק (עם נהג ושתי בלונדיניות מטופחות), משקפי שמש א-לה-טוני סופראנו ומשרד השוכן מעל מסעדה רוסית (שגם היא בבעלותו).

-          1 מנהל חוות גז, בעל שפם באורך 12 ס"מ, ידי ברזל וקול רועם. אח"כ יסתבר שנמצא בכיסו של הקבלן.

-          1 קבלן משנה דרוזי, עם צוות בן 6 אנשים משפרעם והסביבה. לכולם ביחד ד' שנות לימוד.

-          1 בעל בית מלאכה לשיפוץ שסתומים במפרץ חיפה + 2 פועלים.

-          1 ראש חטיבת ההנדסה בחברת הגז, שלא מוכן לשמוע על ליקויים, ובטח לא על תיקוני ריתוך באמצע מתקן גז פעיל + 1 מהנדס שרק רוצה להוכיח את עליונותו על עבדכם הנאמן.

-          1 עבדכם הנאמן.

אחרי חודשיים של ימי עבודה בני 14 שעות ניצבו בחווה 11 צוברים, "משופצים כחדשים" וכולם היו מרוצים (ואחרי חצי שנה נוספת גם השלימו את תיקוני הריתוך שדרשתי, בלי שקרית אתא תעלה בכדור אש השמימה).

להלן מגוון מייצג של הדיאלוגים שהתנהלו באתר:

קפוצ'ון: עדנאן, תראה מה החבר'ה שלך עושים. הם עושים ניקוי חול לצובר מס' 2 והורסים את הצבע של צובר מס' 1.

עדנאן: ואללה. לא טוב.

קפוצ'ון: ואללה, לא טוב. אולי הם לא יעשו את זה?

עדנאן: איך לא יעשו את זה? מה יעשו?

קפוצ'ון: שיעשו כל חצי צובר בנפרד, או שישימו ברזנט בין הצוברים.

עדנאן: ואללה. ככה יעשו מחר.

קפוצ'ון: ואללה. ומחר הם גם צובעים את כל הצד הזה של 1 מחדש.

[למחרת]

קפוצ'ון: עדנאן, תראה את החבר'ה שלך. הם עושים ניקוי חול לצובר מס' 3 והורסים את הצבע של צובר מס' 2!

עדנאן: ואללה. לא טוב.

קפוצ'ון: לא אמרנו אתמול שישימו ברזנט?

עדנאן: ואללה אמרנו. [צועק על הפועלים משהו בערבית. הם צועקים עליו בחזרה]. טוב, מחר ישימו ברזנט, עלא ראסי.

קפוצ'ון: ואללה. ומחר הם גם צובעים את כל הצד הזה של 2 מחדש.

[למחרת]

קפוצ'ון: עדנאן! תראה מה הם עושים! לא אמרנו ש... טוב, לא משנה, מחר אתם צובעים את כל הצד הזה של 3 מחדש.

חיים הקבלן: תבוא במסעדה שלי, נעשה לך כבוד גדול.

בלונדינית א': קורצת.

בלונדינית ב': מחייכת אל בלונדינית א' ומעבירה את לשונה על שפתיה.

קפוצ'ון: (המממממ) אה, תראה, לא עכשיו, אולי כשייגמר הפרויקט (ואם זה תלוי בי, הוא לא ייגמר לעולם).

קפוצ'ון: עדנאן, למה לא צבעתם שכבה שנייה על צובר 9 אתמול? אסור לחכות יותר מ24 שעות אחרי שכבת היסוד, ועכשיו עברו יותר מ 30.

עדנאן: לא יכולנו. הם שיחררו את הלחץ מצובר 10 והכל מסביב קפא.

קפוצ'ון: קפא? כמה מעלות? מינוס 10? מינוס 20?

עדנאן: ואללה, לא יודע. בטח מינוס 20.

קפוצ'ון: ואללה. והגיעו לפה פינגווינים?

עדנאן: שו פינגווינים?

קפוצ'ון: אתה יודע, פינגווינים, כמו בקוטב, ציפורים כאלה, שחורות לבנות, דגות דגים...

עדנאן: ???

קפוצ'ון: כמו בפרסומת של המזגנים, אתה יודע... לא משנה. עזוב את הפינגווינים. תעשו ניקוי חול ותצבעו עוד פעם.

קפוצ'ון: יש לכם ירידת עובי דופן של בין 6 ל-9 מ"מ בצוברים 2,5 ו-7.

רע"ן הנדסה: אז מה?

קפוצ'ון: אז או שתתקנו את הצוברים, או שנוריד לכם את לחץ העבודה המותר ב 3-4 אטמוספרות.

רע"ן הנדסה: אבל אז נוכל לשים בהם פחות גז!

קפוצ'ון: נכון מאוד, מה שאמרת זו דרך אחרת לבטא את חוק בויל.

קפוצ'ון [עומד על הגג של צובר מס' 10]: עדנאן, מה זו הג'יפה הזו על הצובר? רק אתמול גמרתם לצבוע אותו כ"כ יפה.

עדנאן: ואללה, לא יודע.

קפוצ'ון [מביט לשמיים]: אולי איזה מטוס בדרך לנחיתה בשדה התעופה של חיפה שפך פה שמן.

עדנאן [מביט גם הוא לשמיים]: ואללה. אני חושב שאתה צודק.

קפוצ'ון: ???

עדנאן: כן, אולי מטוס שפך פה שמן.

קפוצ'ון: לא משנה [נאנח וממלמל משהו ביידיש]. תעשו ניקוי חול ותצבעו עוד פעם [יורד מהצובר בסולם].