הרפתקאות הצב-נחש

(אבל מי סופר?)

לפני חודש וחצי, שבועיים אחרי החתונה, חזרנו מסופ"ש נהדר במצפה הימים, מתנה מאחיותיה של שתחיה. החלפתי את בגדי הנופש במדי ב', נעלתי נעליים גבוהות ונסעתי דרומה. אחרי צומת יד מרדכי אני מחליש את המוזיקה ופותח חלונות, אולי אשמע איזו נפילה של קסאם, אבל את השלווה מפירים רק המטחים של סוללות ה"דוהר" הצה"ליות. חם לי, אז אני סוגר את החלונות ומפעיל מחדש את המזגן, ומהרהר שלנסוע באותו היום ממצפה הימים הצונן לאימון פלוגה במישורי צאלים מוכי החום והפודרה, הופך את "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" לסוג של אנדרסטייטמנט.

אימון הפלוגה האחרון שלנו היה מתישהו ב 2001. מאז היו תרח"ט ותראו"ג שהשתתפנו בהם, ואימון מפקדים אחד. אבל לפלס"ר שקלט 51 חיילים חדשים לפני שנתיים וחצי-שלוש, ועוד לא ראה את כולם בסיטואציה צבאית כלשהי, באמת שמגיע אימון, גם אחרי כל הקיצוצים ואווירת חוק המילואים החדש. המח"ט שלנו דיווח לנו לפני חצי שנה שיהיה לנו אימון פלוגה מלא, "בן שבוע" וכולנו שמחנו.

לפני חודשיים, בישיבת התיאום של האימון, גילינו שיום חמישי בשבוע של האימון הוא י"ז בתמוז. "אז מה?" שאל סגן צעיר ופעור-עיניים. "אי אפשר לשחרר מילואימניקים הביתה בי"ז בתמוז" הייתה תשובת החונך הוותיק. כך קוצץ "שבוע" האימון לארבעה ימים. ושוב, לשלושה, כשהסתבר שבליל ראשון חל גמר המונדיאל, ולאף-אחד, החל במפקד מל"י (המרכז הלאומי לאימונים ביבשה! כבוד!) וכלה באחרון הנהגים אין כוונה לעשות משהו מעבר לחתימה על ציוד לפני המשחק. בישיבה עם החונכים בסוף היום הראשון, הם דיברו על הנסיעות מהבסיס לשטחי האימונים בתחילת כל יום. הבהרנו להם שהם טועים, כי נישן בשטח בכל הלילות, כמו שעשינו תמיד. "אה, יופי" פלבלו בעיניהם, והיה ניכר בהם שהיו מעדיפים את מיטותיהם הרכות בבסיס "רק תדאגו להוריד איכשהו מיטות שדה לשטח". הסברנו שנישן על מזרוני סיירים, שוב, כמו תמיד, ואז הם בישרו לנו שאי אפשר. מסתבר שלאחרונה גילו בשטחי האימונים הסמוכים חיה חדשה, עקרב שמה, שמסכנת חיילים הישנים על מזרון, ולפיכך יחידה המעוניינת לישון בשטח נאלצת להביא עימה מיטות. אחרי ויכוחים וצעקות הצלחנו להשיג אישור חריג לביצוע "תרגולת שינה קרבית", שמשמעותה ויתור על המיטות.

עם היציאה לתרגיל הלילה הראשון, גילינו גילוי חדש. בהוראות הבטיחות בתדריך לפני הודיע לנו החונך כי מטעמי בטיחות, יש לנסוע באורות מלאים בלילה, ואסורה הנסיעה בעזרת "עיני חתול" בלבד. על נסיעה מבצעית ללא אורות ובעזרת אמצעי ראיית לילה אין כלל מה לדבר. מיותר לציין כי נסיעה באורות מלאים מעקרת כל תוכן של גילוי אויב או הסתרת עצמך, ומקשה על הניווט. ותיקי הפלוגה שיערו כי באימון הבא בצאלים יוגש לנו רק מזון תינוקות רך, גרבר ודומיו, כדי שאף אחד לא ינגוס חזק מדי. פלוגה שתרצה לקבל לחם, תיאלץ לקבל אישור חריג לביצוע "תרגולת אכילה קרבית".

לא ארחיב על האימון עצמו, שגם בו רבו הביזיונות (בעיקר בתכנים. אנחנו ביקשנו אימון שיתמקד בהפעלת פלס"ר סביב, מ- ואל שטח בנוי, כיאה למתווה לבנוני (ואחרים) והחונכים ניסו ללמד אותנו תרגולות "אלמנת קש"). היה זה לא מפתיע שהאימון הסתיים באקורד צורם, כאשר ביום רביעי בבוקר תפס מפקד מל"י שני נגמ"שים שלנו חוצים כביש בלי חונך במקום (פעולה שאהיה הראשון להסכים שהינה עבירת בטיחות חמורה) ובתור תגובה הגיונית הטיל עונש קולקטיבי על כל הפלוגה ועצר לנו את האימון, מה שקיצר אותו אפקטיבית ליומיים. חזרנו לבסיס להזדכות ושמענו על חטיפתם של שני חיילי המילואים בצפון. ובאווירה זו, של פתיחת המלחמה והמתנה לצווים חזרנו הביתה.

המלחמה התאפיינה אצלנו בפעילות טלפונית עזה. מדי יום היו חיילים מצלצלים אליי "מה קורה? מתי מגייסים אותנו?" ואני הייתי מבטיח להודיע להם ברגע שאדע משהו. מאחורי הקלעים קיבל פיקוד צפון אישור לגייס את האוגדה שלנו ואת החטיבה שלנו, החליט לגייס, הקפיא את הגיוס, החליט לגייס מפקדות וחזר בו. ביום שישי שלפני הפסקת האש קיבלתי הודעה להתכונן ליומיים של תדריכים והכנות בימ"ח, "רק קצינים". ביום שני בבוקר עשיתי את דרכי צפונה, כשהרדיו מלווה אותי בהודעות על הפסקת האש שנכנסת לתוקף.

נפגשנו בימ"ח, ודיברנו על האירוניה שבלשחרר אותנו ביום פתיחת המלחמה, ולגייס ביום הפסקת האש. "כנראה שלא סומכים עלינו", "סומכים עלינו יותר מדי", "יגייסו אותנו רק כשהאיראנים יגיעו לאיילון" ו"שומרים אותנו להפיכה צבאית" היו התיאוריות המובילות. חזרתי הביתה אחרי יומיים של סיפורים מהמלחמה עצבני מאין כמוני. לפחות הבנתי למה לא גייסו אותנו. חשבתי שאנחנו פלוגה לא מאומנת, וגיליתי שגדוד השריון האחרון בחטיבה שערך אימון עם טנקים עשה זאת לפני חמש שנים. ניסיתי לארגן פגישה מצומצמת יותר עם המח"ט, בשאיפה השבוע, ואני מחכה לתשובה מקצינת הקישור. יש לי הרבה מה לומר.

אתמול בבוקר הסעתי את הרס"פית, שנמצאת בביקור סופ"ש בגוש דן השלו, לביתו של אחיה, עמוק בלב תל אביב. מכיוון שלא נמצאה לי חניה פנויה, עמדתי בצד, בזמן שחיכינו לדוד שיבוא לעזור עם המטען של הרס"פית. מקומי שיצא מאחד הבתים הסמוכים התעכב מאחורי המכונית, ואז הלך קדימה בצעדים מדודים, עד שנעצר ליד חלון הנהג. פתחתי את החלון, אל אווירת המרק התל אביבי ושאלתי אותו "מה?". הוא אמר "לא הגיע הזמן שתוריד את המדבקות?". שאלתי שוב "מה?" והוא ענה לי "המדבקות. נראה לי שהגיע הזמן שתוריד אותן" והמשיך במורד הרחוב. הדוד יצא מביתו ואני, מבולבל מעט, יצאתי מהאוטו לפתוח את תא המטען, עליו מתנוססות בגאון המדבקות "אני מילואימניק גאה" ו"הנבחרים למילואים".