יום חמישי אחר הצהריים, ארבע שנים פחות יום אחרי הטיול ההוא. אני אוסף את החמור ואנחנו נכנסים לפקקים. ברכבת צפון אנחנו אוספים את אבימה, ובדרך דרומה, עדיין בפקקים, הוא חווה את שיחת-הועידה-בתאגיד-אמריקאי הראשונה שלו.
בצומת להבים אנחנו אוספים את הדישון (אח של האיילה), ובצומת הנגב עוצרים לארוחת ערב שמגיעה לנו. חוזרים לאוטו, ובכניסה לירוחם מתברברים ומגלים את הטעות רק לקראת שדה בוקר. אחורה-פנה ותיקון זריז, יציאה נכונה מירוחם וחצייה של המכתש הגדול החשוך (הירח עוד לא עלה) והשומם. מגרש החניה בכניסה למפעלי אורון נטוש ואף שומר לא יוצא לשאול למעשינו. למרות הקור זה הזמן להוריד את הפליס ולהישאר בגופיה תרמית, להעמיס על הגב את התרמיל האוה-כה-מוכר ולהתחיל ללכת.
אנחנו הולכים מהר, כה מהר, למעשה, שלמרות שעברו רק עשר דקות עד שגילינו ששכחנו את מקלות ההליכה בתא המטען של האוטו, זה כבר היה רחוק מדי, ולנו רק נותר להתנחם ש"ממילא הם לא יעזרו לנו בשביל הקשה הזה" (נ-כון). אנחנו עוקפים את המפעל מצפון בדרך עפר שמתמזגת מהר למסילת הרכבת, ואחרי עוד ספק-ברבור עוזבים את המסילה ופונים אל תוך ההרים השחורים שמצפון. אנחנו ממשיכים ללכת מהר, כשאבימה מכתיב קצב רצחני בעלייה, בלי להסתכל במפה, עד שאנחנו נתקעים בחושך בקצה השביל, בריכת בטון גדולה ואנטנה סלולרית מגודרת היטב. קול ההיגיון גובר, ועיון במפה מראה שעברנו את שביל ישראל, בו היינו צריכים לרדת מהשביל הנוכחי, לפני חצי קילומטר. בחצי אנחה אנחנו מסתובבים ומקללים את העלייה והירידה המיותרות, אבל מתנחמים בעשרות העליות והירידות שעוד מחכות לנו הלילה. זוג עיניים זוהרות עוקב אחרינו ממרחק בטוח, ואור הפנס חושף שועל סקרן, רגע לפני שהוא חושף את סימון שביל ישראל.
למרות שאנחנו הולכים כבר קצת יותר משעה, כאן מתחיל הטיול האמיתי. העליות והירידות, שיפוע הצד הבלתי-נגמר, הסלעים החדים. הכל ממש כמו אז, אבל הלילה, והירח שרק עכשיו מואיל בטובו לעלות הופכים את החוויה למשהו חדש. 580, 560, 596 – כל נ"ג היא כיבוש חדש, אחרי כל עליה יש ירידה ועליה אמיתית נוספת, ורק המכתש שמלווה אותנו מימין, רפאי באור הלבן החיוור, הופך הכל לספק חלום, ספק סרט מדע בדיוני.
פרצי האדרנלין בדם נמוגים והעייפות נותנת בנו את אותותיה. בעלייה מאיזה נחל שחותך את הרכס אנחנו מאבדים את השביל שוב ושוב, וכשאנחנו כבר מוצאים אותו החמור, מסטול מחוסר שינה, מחליק וזוכה לתצורת "הסנפיר הקטן" שתעטר את ברכו.
בהגיענו לנחל מדור, לקראת שלוש לפנות בוקר, אנו מקבלים את ההחלטה הבלתי נמנעת לנמנם שעתיים-שלוש. כולם מוציאים שק"שים פרט לדישון שמתעטף בכרבולית פליס וזוכה לתואר החפ"ש של הטיול. שק"ש הפוך החדש מתנפח לממדים מפלצתיים ומחמם אותי אל שינה מהירה.
בערך בשש המנוולים מעירים אותי, בטענה שכולם קפאו בלילה ובקושי ישנו, ושהנחירות שלי לא עזרו. אני לא מבין למה להעיר איש עייף אבל השמש כבר עולה על הכרבולת וצריך לקפל, איש את כרבוליתו (ואיש את הפוך הנפוח).
קר מכדי לשבת, ואנחנו מחליטים לחלץ את העצמות ויורדים במורד נחל מדור, לפני שאנו עוצרים לארוחת בוקר.
בזמן ארוחת הבוקר אנו שומעים קולות עולים בנחל. בחוסר אמון בולט, בשל השעה המוקדמת (עוד לא שבע!) אנחנו מביטים בקבוצה בת כחמישה עשר צעירים בני 50-65 מעפילים אל הכרבולת. בהגיעם הם מספרים לנו שהם הולכים את הכרבולת בהמשכים, בפעם שעברה הלכו מאורון למדור, והפעם יעלו במדור ויירדו את נחל עפרן. אנחנו מאחלים להם טיול נעים, מחסלים את שאריות השניצלים וממשיכים בהליכה. לפני עוד עיקול בנחל אנחנו שוברים למשעול עזים המעפיל בגדה השמאלית ופונים מזרחה, מצל אל אור גדול.
למעלה על הגבעה, עוד מבט במפה, התאפסות ו-אודרוב, אל הבקעה הרחבה של נחל זרחן ובחזרה למפעלי אורון והרכב הממתין בצייתנות.
פורקים את התרמילים, מחליפים נעליים למשהו יותר נוח וחושבים על מקום יפה לארוחת 11 וקפה. אני מציע את המצפה של הר אבנון, בקיר הצפוני של המכתש, ואנחנו נוסעים לשם. בין חיסול שרידי האוכל והרתחת קפה אנחנו צופים על המסלול של ליל אמש מהכיוון ההפוך. מתחתינו, מקרקעית המכתש עולה להקה של 12-15 דורסים (החמור אומר עקבים), תופסים טרמיקות ונותנים לנו מופע אווירובטי.
[הר כרבולת, 29-30.11.2007]
שווה האינטרנט הזה – תראו מה העלה העכבר בגגלו "הר כרבולת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
