הרפתקאות הצב-נחש

The making of a great compilation tape, like breaking up, is hard to do and takes ages longer than it might seem. You gotta kick off with a killer, to grab attention. Then you got to take it up a notch, but you don't wanna blow your wad, so then you got to cool it off a notch. There are a lot of rules.

בטיול בשבת, הזורק-על-בזנ"טים הזכיר לי את יוסי טבג'ה.

הייתי בפלוגה עם יוסי בבה"ד 1. לא היינו חברים, רק שני צוערים באותה פלוגה. אני זוכר אותו מעט (מדי?). אני זוכר חיוך לבן ענק באמצע ניווט לילי. אני זוכר ריצת אפודים אחת, ואת יוסי הצנום רץ, מהיר כברק, ומשיג את כולנו בעוד אבידר הימ"מניק צורח מאחורה "חכה, פסק זמן עם אפוד! חכה!". ואני זוכר לילה בשטח, ואת יוסי, השומר האחרון, משכים אותנו, בקריאות "בוקר טוב! לקום! לקום! מי זה? קטלב? לקום! בודגה? לקום!" עד שהגיע לאוהל הסגל וברח משם, כשצעקות ונעליים קלות רודפות אחריו.

אחרי שסיים את קורס הקצינים, יוסי הצטרף למג"ב, ובסופו של דבר הגיע לסיורים המשותפים.

ב 29 בספטמבר 2000, ממש יום לפני פתיחתה (הרשמית) של המלחמה הנוכחית, יוסי נרצח ע"י "שוטר" פלסטיני שהיה איתו בסיור.

מאז, פיגוע רדף פיגוע, אירוע רדף אירוע. שיאי הזוועה נשברו, רק כדי להישבר שוב. ושוב. רגשותיי קהו, צימחתי שיריון, למדתי איך להישאר אדיש. בפרספקטיווה המעוותת שמפתה כ"כ לאמץ, המוות של חייל אחד יכול להיראות כמעט טריוויאלי.

אני רוצה לחזור לאותו סף רגישות שהיה לי. או לפחות קרוב אליו. לא להתקרנף מול המציאות. אני יודע על לפחות שלושה חבר'ה שנהרגו במלחמה הזו מהמחזור שלי בבה"ד 1. ועל עוד אחד מהיחידה. אני רוצה לזכור אותם. ואת האחרים.

יום השנה השלישי לנפילתו של יוסי יחול ביום שני הבא. אחי יוסי, אני זוכר. ו- תודה.

 
פרטים שלא ידעתי על יוסי אפשר למצוא כאן: http://www.police.gov.il/persumim/kitvey_et/01_179/17_179.asp
כאן: http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-141148,00.html
וכאן: http://www.mfa.gov.il/mfa/go.asp?MFAH0ijx0 (עולה לאט).
 
אה, ואתם יכולים להשאיר את הציניות בחוץ, ולחזור מחר. זה פשוט לא מעניין אותי היום.

 רגליים תפוסות. כאבים בכתפיים. חצ'קונים ממש מגעילים מהשכמות ועד הכתפיים (מהזיעה). פנים ורגליים שרופות (מהשמש). סכנת נקע בקרסול. כאבי ברכיים (מהירידות הארוכות).עייפות כרונית. יבלת ליד גיד אכילס. כאבים בבהונות (אם לא גזזת ציפורניים).

 בולדרים. דרדרות. מורדות מכוסי סקוריה (Scree Slopes). עליות תלולות שלא נגמרות. False Horizons. שלוחות סכין. תהומות. הליכה בשיפוע צד.

 שפתיים מפוצצות. נזלת דלילה בלתי פוסקת. חתכים קטנים בכפות הידיים, ושפשופים בקדמת השוק. זיפי זקן מגרדים. קור. קור ורוח. קור קר קר ורוח. ועוד רוח. וגשם. וערפל. וגשם בערפל. וצמחים רטובים בבוקר, שמקפיאים את השוקיים החשופות ומרטיבים את הגרביים. וסלעים רטובים וחלקלקים. ושרשראות מתכת קרות שצובטות את האצבעות.

 נחירות אדירות לידך בבקתה. או אבנים שדוקרות את הגב מתחת למזרון הדק. או הגזיה, שבאמצע הכנת הקפה מתחילה לדלוף, הבתזונה. או מישור קטן שהפך כולו בוצי, בגלל הגשם והבלייה שגרמו מאות זוגות נעלי הליכה. ונחל קצת עמוק שחודר את מיגון הגורטקס של הנעל. והזיעה המצחינה שמצטברת בצידו הפנימי של מעיל הניילון הדק. ולא נשכח, כמובן, את "hit me baby (one more time)" באיזה בר בנמל תעופה, בהמתנה לטיסה הבאה.

 אז למה?

 בגלל האגמים? אגמים גדולים, או קטנים, או זעירים, בריכות הרים חבויות (tarns). אגמים שחורים, כחולים, תכולים, ירוקים או בצבע טורקיז. קפואים, או עם קרחונים, או לא (אבל אף פעם לא חמים!). אגמים שמשקפים את ההר שמעליהם, או שלא.

 בגלל הנחלים והנהרות? נהרות גדולים ורחבים, בעלי סחף חזק, זורמים בעמק רחב בין ההרים. או נחלים הרריים זריזים, מדלגים ממפל למפל בעודם יורדים מההר? או פלגים קטנים, עוקפים עוד בולדר ועוד אחד, וחוצים את השביל.

 בגלל היערות? יערות מחטניים שהרוח מרשרשת בהם, או בוש צפוף ורטוב, כמעט בלתי עביר, או יערות אלונים דלילים, או חורשות זיתים.

 בגלל האוכפים, או ה passes, או ה cols (או colladas), או ה ports או ה las. שאתה מקלל כמו מטורף במשך כל העלייה אליהם, אבל כשאתה ניצב באוכף, והרוח מכה בפניך, וכל העמק הבא וההרים של מחר נחשפים בפניך אתה ממש יכול לחוש בקסם, ומשליך מעליך את התרמיל על הסלע בצד?

 בגלל הסימונים? מוטות צבעוניים, או סרטי מתכת נעוצים בעצים, או פסי צבע על סלעים, או cairns מפוזרים באקראי? או שאין סימון בכלל? בגלל האושר שגורמת מציאת כל סימן?

 בגלל השביל? אם יש כזה?

 בגלל הפסגה? בגלל אותה נקודה סינגולרית שגבוהה יותר מכל נקודה לידה?

 בגללו? בגללה? בגללם? בגלל היומן? האלבום?

 בגללך?

"למה לטפס על ההרים – כי הם שם" (קובי אוז, מצטט את אדמונד הילארי).

איסטנבול, 9/02, אחרי Efes Dark בודד.